אסתר רפאללפני כשנתיים הגיעה אסתר רפאל (68) לביקורת בבית החולים 'קפלן', בעקבות ניתוח שעברה בעברה. הביקורת העלתה שהיא סובלת מלחץ דם גבוה והיא נתבקשה להיות במעקב. מספר ימים לאחר מכן לחץ הדם החל להשתולל, היא אושפזה, עברה בדיקות ושוחררה עם המלצה לפנות לרופא מומחה בתחום רפואת הכליות.

"הגעתי לבית החולים הדסה לדוקטור אירית מור-יוסף, רופאה מקסימה, שהפנתה אותי לביצוע בדיקות מקיפות. אחרי שהגיעו התוצאות זימנו אותי באופן מידי לבצע צנתור, בשל חסימה של שני העורקים המובילים אל הכליות" מספרת אסתר. לדבריה עד לאותו רגע היא לא הרגישה שמשהו חריג מתחולל בגופה. "הרגשתי טוב מאוד" היא אומרת "לא כאב לי כלום, תפקדתי כרגיל ויכול מאוד להיות שאם לא הייתי מגיעה לביקורת על משהו אחר בכלל, הייתי מגלה את הבעיה בכליות בשלבים מאוד מאוחרים".

זמן קצר לאחר מכן הוכנסה רפאל לחדר ניתוח, להליך צנתור שהיה אמור להימשך כ-40 דקות. "בפועל הניתוח הסתבך ונמשך שש שעות. היה שם דימום והזעיקו את כל הרופאים ולמעשה הצילו את חיי" מספרת אסתר.

צילום פרטי

הניתוח הצליח והיא שבה לשגרת חיים רגילה, שנמשכה כחצי שנה, עד שלילה אחד התעוררה משנתה בשל כאבים במותן שמאל. "אני לא טיפוס שנלחץ, אבל בגלל ההיסטוריה שלי חשבתי שצריך להתייעץ עם הרופאה שמלווה אותי. כשתיארתי לה את הכאב היא ביקשה שלהגיע מידית לבית החולים".

אסתר הגיעה לבית החולים ושם התבשרה שיש צורך לצנתר שוב, היא הוכנסה לחדר ניתוח אך במהלך ההליך התברר שהוא בלתי אפשרי לביצוע. "בצנתור הקדמה הצליחו להחזיר לפעילות רק את כליה שמאל, אז למעשה הייתי עם כליה אחת שתפקדה. הפעם נאמר לי שהתיישב קריש דש על העורק של הכליה המתפקדת ולכן לא ניתן היה לצנתר אותה". באותו מעמד קיבלה רפאל גם בשורה נוספת, היא תצטרך לעבור טיפולי דיאליזה עד סוף חייה.

"הייתי המומה, אני יודעת שמדובר בטיפולים לא פשוטים וכמעט יומיומיים ולא ידעתי איך אני אעמוד בזה. התחלתי טיפולי דיאליזה בהדסה ואז פנה אליי הפרופסור שביצע את הצנתור בפעם הראשונה והציע לנסות שוב. חששתי, אבל הסכמתי ואמרתי לו שאני סומכת עליו. העדפתי לעבור את זה שוב, למרות הסיכון שכרוך בכך, ולא להישאר עם דיאליזה לכל החיים". הרופאים הצליחו אומנם להמיס את קריש הדם, אבל אסתר עדיין הייתה זקוקה לטיפולי דיאליזה. היא החלה להגיע ל'הדסה' לצורך הטיפולים עד שהציעו לה לעבור לבית החולים החדש 'אסותא' באשדוד.

"הם אמרו לי שאני אצטרך לבצע את זה כמעט כל יום ולכן חבל שאסע בכל יום לירושלים, כשיש בית חולים קרוב לבית". רפאל גם קיבלה שיחת טלפון מפרופסור עדי לייבה, מנהל מכון נפרולוגיה ויתר לחץ דם 'באסותא', שהרגיע אותה באופן אישי והבטיח לה שהיא בידיים הכי טובות שאפשר.

היא הגיעה לבית החולים על מנת לעבור את ההליך, עברה בדיקות מקיפות שהראו שתפקודי הכליה טובים מעבר למצופה ולכן הוחלט להשהות את הדיאליזה. "שבוע ימים הגעתי לבית החולים יום-יום והייתי תחת מעקב של כל המומחים במחלקה. כולם סיכמו פה אחד שכרגע אין יותר צורך בדיאליזה. את הבשורה קיבלתי בדיוק ביום ההולדת שלי, זאת הייתה המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש. בעלי אמר שיש לנו סיבה נהדרת לחגוג ויצאנו לאכול במסעדה. עכשיו אני נמצאת במעקב צמוד במחלקה, בתקווה שנפרדתי מהדיאליזה לנצח. מעולם לא דמיינתי שביקור שלי 'באסותא' יסתיים בבשורה מפתיעה ומדהימה כל כך. זאת מחלקה מדהימה עם פרופסור לייבה המקסים והאנושי וצוות מקצועי ומסור. זאת הזדמנות נהדרת להודות לכולם".

צילום פרטי

המכון למחלות כליה ויתר לחץ דם בבית החולים 'אסותא' באשדוד, הוא היחיד מסוגו בארץ, המאחד במקום אחד מספר מומחים מתחומי הרפואה השונים. "הסיבה הראשונה שמובילה לטיפולי דיאליזה זאת מחלת הסוכרת, מחלה עקשנית שקשה להתמודד עימה. אבל מצאנו גם שהסיבה השנייה היא יתר לחץ דם ומחלות כלי דם של הכליה" מסביר פרופסור לייבה. "המחלקה שלנו שונה בכך שיש בה מומחים מכל הסוגים, יש רופא כליות ויתר לחץ דם, כירורג כלי דם ומצנתר כלי דם. כלומר יש כאן במקום אחד את כל הרופאים המומחים ואין צורך לעבור בין מחלקות או בין בתי חולים, כל התקשורת והמעקב מתבצעים כאן".

מה גורם למעשה לכליות להפסיק לתפקד?

"אוטם, כלומר, חסימה של העורקים המובילים לכליות. זה נושא שאנחנו פחות שומעים עליו, אבל כמו שיש אוטם שריר הלב שמוביל להתקף לב או אוטם העורק שמוביל למוח, שגורם לשבץ. כך ברגע שיש חסימה של עורקים המובילים לכליות הן מפסיקות לתפקד. החסימה היא לא מידית וזה בדרך כלל מתחיל באיזושהי היצרות שהולכת וגדלה וכך אחד העורקים או שניהם נחסמים. שמנו לב שיכול להיווצר מצב שהעורק נסתם והחולה מגיע לדיאליזה, אפשר להוציא אותו ממנה. להבדיל מעורקים אחרים סביב הכליה יכולים להיווצר מעקפים והיא מצליחה לשרוד. בנוסף לא הרבה יודעים שאפשר לפתוח את העורקים הללו".

מה קרה במקרה של אסתר?

"כשאסתר הגיעה להדסה בהתקף היא למעשה חוותה חסימה מלאה של שני העורקים. זה משהו שקורה בהדרגה ולפעמים בצורה שקטה ואז יש אירוע פתאומי של סתימה סופית. בהדסה הצליח פרופסור בלום לפתוח ולהציל כליה אחת, אבל זה לא היה מספיק והיא החלה טיפולי דיאליזה. בטיפול כזה בן אדם מגיע 3 פעמים בשבוע לבית החולים ומתחבר ל-4 שעות למכונה שמחליפה את תפקוד הכליות. לאחר מכן היא הופנתה אלינו, כשהיתרון כאן שיש מומחה כליות שראה אותה בכל יום. בפעם הראשונה היא הגיעה כבר במטרה לעשות דיאליזה, אבל ראינו אותה ובהתאם לתוצאות הבדיקות החלטנו לא לעשות. אנחנו הראנו שהפתיחה שנעשה לה בזכות הסעיפים העוקפים, איפשרה מצב של הפסקת הדיאליזה, תוך מעקב צמוד. זה משהו מהפכני, שכן נהוג לחשוב שמי שעובר התקף כליה ונזקק לדיאליזה יזדקק לה כל חייו. לאסתר יש עדיין אי ספיקת כליות מסוימת ולכן היא נמצאת במעקב ואנחנו כל הזמן עם האצבע על הדופק. אם חלילה ההיצרות תתקדם, נוכל לצנתר שוב. אם החולה נמצא במחלקה שעוקבת אחריו ויכולה לתת לו מענה מלא של מיטב המומחים מכל התחומים, הוא יכול בראש שקט לחזור לחיים רגילים".