" אלה האחים שלי" הוא משדר ההנצחה המרכזי של גלי צה"ל ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. המפעל הכה מרגש הזה היוצא לדרך בפעם השישית השנה, מחבר בין כתבי יד שהותירו אחריהם חללי מערכות ישראל לבין חיילים המשרתים בצה"ל כיום אשר הלחינו וביצעו את פרי עטם של הנופלים. המשדר המיוחד מקפל בתוכו את הקשר הנצחי שבין הנופלים לבין חיילי צה"ל ומבטא את המחוייבות של התחנה להביא את קולם המקורי של הנופלים ולהנציחם בדרך הזו.

רז פרומוביץ הוא בן גן יבנה. בן למרים וקלמן ואח לדקלה ולעודד. בחודש נובמבר 1997 התגייס רז לחטיבת גולני והוצב בפלוגת הקשר. הטירונות והאימון המתקדם היו קשים לו מאוד והוא סבל משברי מאמץ ברגליו אך לא התלונן ותמיד אמר לכולם בחיוך :"הכל סבבה". רז יועד לצאת לקורס מכ"ים ובהמשך לקורס קצינים. הוא חלם להיות מ"פ בגולני. בבוקר ה-16/11/1998 כ"ח בסיוון תשנ"ט, נפצע רז אנושות בהתפוצצות מטען צד במוצב תל קבעה שבלבנון. הוא הובהל לבית החולים רמב"ם ומת מפצעיו אחר הצהריים של אותו היום. איבריו נתרמו להשתלה להצלת חייהם של אחרים.  רז אהב מאוד מוסיקה ובפרט מוסיקת טרנס. את אוסף התקליטים שלו הוא היה קונה בחנות מיוחדת בתל אביב ממנה התקשרו אליו בכל פעם כשהגיע משלוח תקליטים חדש. רז אהב בני אדם מצעיר ועד מבוגר. את הקשר החזק שלו לאנשים אפשר לראות בשירים ובהגיגים אותם הוא הותיר אחריו ונתגלו רק לאחר מותו. 

ביום השנה הראשון לנפילתו הקריאו על קברו קטע שכתב רז בשנת 1995, בהיותו תלמיד בכיתה י"ב: "כל בן-אדם וייעודו בחיים. ככה קראתי. ככה למדתי מלמעלה. הכרת הייעוד האישי היא חלק חיוני, לדעתי, בהמשכיות החיים. על-מנת לדעת לנצל וליהנות מהחיים צריך להגיע להכרת הייעוד. הרבה אירועים ומצבים יעידו על הייעוד, אך לא כולם נכונים. יש הרבה יער לפני שמגלים את הייעוד האמיתי. אני חושב שלמרות גילי הצעיר (18) הגעתי להכרה בייעודי האמיתי. אולי זה חלק מהאירועים המטעים, אבל אני חושב שבאמת מצאתי את הייעוד. אולי זה יישמע יהיר, אבל אני חושב שייעודי הוא לשמח אנשים, לגרום להם אושר בדרכים שונות. אני גורם לאנשים להסתכל בתוך עצמם ולגלות את עצמם מחדש. מחזיר להם את החיוך לפנים, את שמחת החיים. אני מחזיר להם את האהבה העצמית ואת ההכרה בחשיבות הפנימית והחיצונית שלהם... מה שקרה איתה דחף אותי להבנה הזאת. מאוד הרגשתי שלם כשדיברתי איתה וניסיתי לא לשנות אותה אלא לגרום לה להבין שהיא צריכה לשנות את עצמה, על-מנת להחזיר לעצמה את הניצוץ הכה חיוני, שבלעדיו קשה להיות בשלמות. מאוד היה חשוב לי לדבר איתה למרות שלא היכרתי אותה לפני זה. הרגשתי מעין דחף כזה שאמר לי לעשות את זה. אני שמח שהקשבתי לקולו. מאוד חשוב לי עכשיו לשמור על קשר איתה כדי לראות מה קורה איתה ועל-מנת לראות, בעזרת השם, כיצד חוזר החיוך לפנים היפות שלה, לראות כיצד ההשלמה העצמית שלה פורצת החוצה. זה כל מה שיש לי להגיד בינתיים. אני שמח על ייעודי ואני גאה להגיד ללא פחד שמצאתי את ההדרכה, את עצמי ואת נתיב חיי. כיצד אדם יודע אם משימתו עלי אדמות הושלמה? אם הוא חי - סימן שלא."

ידעתם שרז כותב שירים?

מירי, אמו של רז מספרת:" אני לא מהאמהות החטטניות. רז היה תמיד משרבט בפנקסים ובמחברות כשהיה נער. מעולם לא הסתכלתי. כשרז נהרג, דקלה אחותו אמרה :"עכשיו אני יכולה לחטט" ומצאה אוצר שלם של מחשבות, הגיגים ואפילו צוואה. רז כתב קטע על הייעוד שלו בחיים. נער כל כך צעיר כותב בצורה כל כך עמוקה. בכל שנה אני מקריאה שיר באזכרה שלו. זה "חוסך" לי את הצורך לפנות לאחרים ולבקש שיכתבו בכל פעם. אני מקריאה שיר של רז וכולם נפעמים ומתרגשים. " 

איך עלה הרעיון לשלוח את השיר של רז לגלי צה"ל?

"לפני חודשיים דקלה סיפרה לי שהיא שלחה שיר של רז לגלי צה"ל ושהוא התקבל ושאלה אם זה בסדר להמשיך. . אני לא הייתי עושה את זה אבל מאוד שמחתי שהיא שלחה את השיר. פגשנו את רב"ט ש. ילדה מקסימה ומתוקה מיחידה מסווגת במודיעין שהלחינה וגם מבצעת את השיר. נפגשנו באולפן גלי צה"ל לשמוע את השיר עם רשף, חבר של רז. ש. ראתה הרבה טקסטים של חיילים אבל התחברה מאוד אל השיר של רז והרגישה שהוא מדבר אליה ובחרה בו. את ש. מלווה אבי סינגולדה בגיטרה. "