הטור השבועי של דן וקנין: "אבא'לה בוא"

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('cf62bfe5-fc92-412d-8b4c-dc04ca53bce0','/dyncontent/2024/5/13/04664638-cd72-45fa-b246-8d06d899fed0.jpg',17880,'מכללה למנהל אייטם כתבה ',525,78,true,26400,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('cf62bfe5-fc92-412d-8b4c-dc04ca53bce0','/dyncontent/2024/3/21/79c4fc7d-daf2-4d30-9381-e64313eaf03f.gif',17653,'די אוון אייטם כתבה ',525,78,true,26400,'Image','');},15]]);})

"אני לא יודע כמה שעות היינו כולנו כלואים בקרון הרכבת הצפוף והמחניק. פנסי הרחוב הבליחו באור צהבהב ולאור הקרניים המעטות שחדרו לקרון זיהיתי כמה שכנים מבית הכנסת שלנו וכמה ילדים מבית הספר. כולנו עמדנו שם דחוקים ללא יכולת להזיז יד או לשנות תנוחת גוף מכאיבה. כמה תינוקות בכו בקול ומבוגרים אחדים ניצלו את החושך ובכו בשקט...."

דן וקנין

אבא'לה בוא ! - דן וקנין

מהרחוב למטה נשמעו נקישות חזקות של נעליים מסומרות צועדות בסך על אבני הכביש. הרבה נעליים. נביחות כלבים התערבבו בפקודות של  קצין . אחר כך שמענו רמקול מתכתי שהכריז כמעט בשמחה :"סלקציה!, סלקציה"!

אבא ארז מזוודה גדולה ודחף כמה דברים לכמה תיקים קטנים. גרטרוד, אחותי הקטנה נרדמה על הכורסא. אמא  בכתה בשקט והלבישה אותי ואת יאשק, אחי התאום בהרבה שכבות. "קר מאוד בחוץ." היא אמרה והביטה בי בעיניים אדומות.

אחר כך עלו כמה נעלים מסומרות במדרגות הצרות שהובילו לדירה שלנו.

"ראוס" נשמעה הפקודה. "ראוס"!

אמא החווירה והתכווצה למשמע הצעקה. היא חיבקה אותי בחוזקה והביטה במבט מתחנן אל אבא.  "מה יהיה אמיל,? פנתה אל אבא כמעט בתחינה. " מה יהיה איתנו  ואיך נדאג לילדים"?

אבא הביט בה בשקט ואני חשבתי :"למה צריך לדאוג לנו? יאשק ואני כבר ממש גדולים ויודעים לעשות הכל לבד. אנחנו כבר בני שמונה ולא סתם ילדים קטנים"!.

לא הספקתי להיעלב הרבה. הדלת נפרצה ולחדר  נכנסו בצעקות וקללות  חיילים מלווים בכמה שכנים שלנו שעד לא מזמן היו חברים של ההורים שלי והילדים שלהם שיחקו איתנו בחצר. אחד החיילים היכה את אבא בקת הרובה ופקד עלינו לצאת מיד החוצה. הכלב הגדול שליווה אותם נבח וחשף שיניים מפחידות וגרטרוד שהתעוררה בבהלה בכתה ללא הפסקה. אבא  לקח את המזוודה, אמא הרימה את גרטרוד ואני ויאשק לקחנו את התיקים הקטנים ויצאנו אל החושך והקור.

יום השואה - depositphotos

כשירדנו במדרגות שמעתי את השכנים צוחקים ומקללים אותנו.

אני לא יודע כמה שעות היינו כולנו  כלואים בקרון הרכבת הצפוף והמחניק. פנסי הרחוב הבליחו באור צהבהב  ולאור הקרניים המעטות שחדרו לקרון זיהיתי כמה שכנים מבית הכנסת שלנו וכמה  ילדים  מבית הספר. כולנו עמדנו שם דחוקים ללא יכולת  להזיז יד או לשנות תנוחת גוף מכאיבה. כמה תינוקות בכו בקול ומבוגרים אחדים ניצלו את החושך ובכו בשקט.

אחרי הרבה זמן הרכבת התחילה לנסוע. אני נרדמתי בעמידה. לא נפלתי. הצפיפות החזיקה את כולנו..

כשנעצרה הרכבת היה כבר אור יום . השמש  זרחה וכשפתחו את דלתות הקרון הסתנוורתי מהאור הבוהק שניתז  מהשלג הלבן שהקיף אותנו.

חיילים מלווים בכלבים האיצו בנו לצאת מהקרונות ולהסתדר על רציף העץ. בצד הרציף עמדה חבורת אנשים לבושים בגדי פסים. כולם היו רזים, כבויים, ומבוהלים. מול הרציף עמד דרגש מוגבה ועליו עמד קצין אס. אס. הוא היה לבוש בגדים מבהיקים ומגוהצים. מגפי העור השחורים והדרגות שענד הבהיקו בשמש וקצת סינוורו. בידו החזיק "מקל קצינים" עשוי עור שחור. מדי פעם נקש עם המקל על מגפיו והמהם לעצמו .

כולנו עמדנו בשקט על הרציף. תינוק בכה והפר את הדממה. הקצין הזיז את אצבעו המורה בתנועה קטנה. ממש קטנה!

קשה היה להבחין בכלל בתזוזת האצבע, אבל זה הספיק. אחד החיילים מיהר אל התינוק הבוכה, משך אותו מידי אמו וניפץ את ראשו על האדמה הקפואה. האם פרצה בצווחות וכרעה לצד התינוק. חייל אחר  קיצר את סיבלה. הוא הצמיד את אקדחו לראשה ועקב בחיוך אחרי רסיסי המוח שהתפזרו על השלג הצחור.

איש לא העז לזוז או להשמיע הגה.

הקצין הנהן בראשו. הנהון קצר שבעקבותיו פקדו החיילים על כולנו לעבור בסך לפני הדרגש המוגבה של הקצין הכל יכול.

עייפים, רעבים ומבוהלים עד מוות עברנו כולנו לפני הוד מעלתו.

יום השואה - depositphotos

הקצין הביט בשקט ובחן את הצועדים לפניו. תוך כדי כך הוא הניע את אצבעו בתנועות קטנות ועדינות. פעם ימינה ופעם שמאלה וחוזר חלילה. החיילים והאסירים בבגדי הפסים הפרידו והובילו  את הצועדים בתיאום מושלם עם תנועות האצבע . מי לימין ומי לשמאל.

ממקומי בסוף הקבוצה ראיתי שבצד אחד רוכזו הגברים והנערים הגדולים ובצד השני רוכזו הנשים והתינוקות ואיתן גם הזקנים והנכים.

הצועדים המשיכו לעבור בסך לפני הדרגש המוגבה  ואז פקד הקצין :" צווילינגן! "צווילינגן" לשמע הפקודה חיבקה אותנו אמא ביתר שאת ובכתה בשקט. אבא , חיוור לגמרי ושותק חיבק את כולנו כרוצה לגונן עלינו. אחר כך הוציא מכיסו תצלום . תמונה שבה נראים כולנו בימים שמחים יותר, יושבים על ספסל ומחייכים באושר. הוא דחף את התמונה לכיס מעילי ולחש : "תשמור על התמונה. אני אבוא לבקר אתכם בכל יום. ותזכור, אתה האח הבכור. תשמור על אחיך." זאת היתה הפעם הראשונה שהוכתרתי בתואר אח בכור, בזכות העובדה שנולדתי דקה לפני יאשק... אמא חיבקה את יאשק ואותי בחוזקה, המטירה עלינו המון נשיקות מלוחות ואמרה:" אל תדאגו, עוד יהיה טוב. אנחנו עוד נפגש . בינתיים תהיו ילדים טובים, ואל תדאגו, אבא ישמור עליכם. ".

 הטור התקדם לאט. הגענו אל מול הקצין על הדרגש. הוא סקר אותנו בקפידה ואחר כך שלח בתנועת אצבע בלתי מורגשת את אמא וגרטרוד שמאלה. תנועה נוספת שלחה את אבא ימינה,  וקריאה:"צווילינגן"! הביאה לכך שאשה לבושה בבגדי אחות הובילה את יאשק ואותי וצירפה אותנו לחבורה לא גדולה של זוגות תאומים. גדולים, קטנים, בהירים וכהים. תאומים בכל גודל ובכל צבע. עמדנו שם רועדים מקור. מפוחדים ורעבים. כמה ילדים יבבו חרש, מנסים לא להשמיע קול שירגיז את הקצין.  יאשק  התחיל גם הוא לבכות ואני שזכרתי את בקשתו של אבא, חיבקתי אותו בחוזקה  ושתקתי.

כשנגמר המיון, ירד הקצין מהדרגש וצעד כשהוא מלווה בכמה חיילים ואחיות בלבן אל עבר ביתן שעליו התנוסס המספר עשר. חיילים וכלבים ליוו את קבוצת הנשים והתינוקות אל  עבר כמה ביתנים שמהם עלה כל הזמן עשן וריח נורא של בשר שהתבשל יותר מדי זמן. ניסיתי לעמוד על קצות האצבעות  כדי לראות שוב את אמא אך לא הצלחתי. הבטתי לכיוון חבורת הגברים והנערים  וראיתי את אבא. הוא הרים אלי יד ונפנף לשלום אבל אחד החיילים הצליף בפניו בשוט קצר ואילץ אותו לצעוד עם כולם לעבר כמה צריפי עץ.

שני חיילים וכמה לובשי פסים ליוו אותנו אל ביתן מספר עשר. רק עכשיו הבחנתי שבין לובשי הפסים יש גם נשים. מאחורי גבי שמעתי מדי פעם יריות, קולות בכי של נשים ותינוקות ונביחות כלבים.

יום השואה - depositphotos

הביתן שאליו הובלנו היה נקי ובאוויר עמד ריח חזק של תרופות וכל מיני דברים שלא הכרתי. אחת הנשים בבגדי הפסים הובילה את כולנו לחדרים קטנים עם דרגשי עץ ועליהם מזרוני קש וכמה שמיכות. ויתרתי ליאשק  אחי הקטן על המיטה התחתית וטיפסתי אל הדרגש  בקומה השניה. הדרגש הגבוה שלי  היה בדיוק מול חלון החדר  ודרכו ראיתי חלק מהמחנה. לא הספקתי לראות הרבה כי אחת האחיות נכנסה בסערה לחדר ופקדה עלינו להסתדר מיד לאורך הקיר מחוץ לחדר.:" הר דוקטור מנגלה, יגיע תכף לראות אתכם. תעמדו זקופים, צמודים לקיר ואל תעיזו להוציא הגה. אם הדוקטור ישאל אתכם שאלה תענו בנימוס ובאופן ברור אחרת תיענשו . מהר החוצה! תזדרזו!".

עמדנו כולנו במסדרון הארוך. איש לא הוציא הגה. מאחד החדרים יצא איש לבוש חלוק לבן שמתחתיו נראו מגפיים שחורים ומבריקים. מיד זיהיתי שהקצין  שעמד על הדרגש המוגבה ומיין את האנשים הוא הדוקטור מנגלה שעובר עכשיו בינינו ובוחן אותנו בשקט. מדי פעם נעצר ליד אחד הילדים, שאל לשמו ולגילו, טפח בחיבה על פדחתו של ילד אחר וצבט בלחיו של ילד שמנמן. התבלבלתי. איך יכול להיות שהרופא הנחמד הזה הוא אותו קצין אכזר שלפני שעה ציווה להרוג תינוקות  שבכיים הרגיז אותו?

באותו לילה ישנתי וחלמתי  על אצבע גדולה שרודפת אחרי וכל הזמן מתנועעת ימינה ושמאלה. חלמתי קצת גם על אמא והתגעגעתי אליה מאוד. בכיתי בחלום אבל בבוקר הייתי גיבור. שכבתי במיטה  וחיכיתי שאבא יבוא לבקר כמו שאמא הבטיחה לנו.

אבא לא בא.

לא באותו יום וגם לא בימים הבאים.

 בכל בוקר בכיתי בלב וקראתי: "אבא  בוא אלי, בוא אבא'לה, אני לא יכול יותר. בוא אבא'לה"!. אבל אני גדול, והבנתי שהוא לא יבוא, אז הייתי מוציא את התמונה שקיבלתי מאבא ומדבר אתו ועם אמא בלחש.

לא בכיתי בקול כי רציתי לשמור על יאשק.

הוא כל הזמן בכה בשקט ורצה את אמא. לא ידעתי מה להגיד לו. יום אחד שאלתי את האחות ורוניקה אם היא יודעת איפה אמא שלנו. היא חיבקה את יאשק ואותי :" ילדים מסכנים שלי, מה יהיה על כולנו פה?? אלוהים!" אחר כך הובילה את שנינו אל חלון הזכוכית והצביעה על עמוד העשן השחור אפור שעלה מאחת הארובות: " אתם רואים ילדים? אמא שלכם, ואחותכם, והבת הקטנה שלי וסבתא הגדולה שלי ועוד הרבה אנשים, כולם עולים בעמוד העשן הזה לשמיים. שם הם מוצאים כל אחד ענן  יפה ויושבים עליו עם רגליים מתנדנדות כאלה כמו כשיושבים על נדנדה ומנדנדים רגליים. ככה הם יושבים כל אחד על הענן שלו ומסתכלים עלינו ממעלה ושומרים עלינו. אם תסתכלו טוב טוב בעשן הזה ותעקבו אחריו , תראו לאיזה ענן הוא מגיע ותדעו שזה הענן שעליו יושבת עכשיו אמא שלכם ושומרת עליכם.".

אני לא כל כך בטוח שהבנו את כל המילים שלה אבל   לפחות זה הרגיע את יאשק ומאותו יום הוא לא בכה יותר לאמא ופשוט , בכל דקה פנויה עקב מהחלון הגדול טוב טוב אחרי עמוד העשן וחיפש את הענן של אמא.

גם אני.

יאשק לא הפסיק לחפש את אמא.

גם כשחזר מאחד הטיפולים ולא ראה כלום.

האחות ורוניקה שהובילה אותו חזרה לחדר כשתחבושת ענקית מכסה את שתי עיניו סיפרה לי בלחש כי הזריקו ליאשק כמה חומרים לעיניים כדי לבדוק אם אפשר להחליף צבע עיניים ."הוא צריך להישאר עם התחבושת כמה ימים כדי שהצבעים יספגו לו בעין. אסור לו בשום פנים ואופן להוריד התחבושת."

למחרת עמד יאשק ליד החלון וביקש כי אתאר לו את עמוד העשן ואחפש בשבילו את הענן של אמא. כך עשה גם ביום הבא, וביום שאחריו ובכל יום שאחריהם.

אני בעצמי שנאתי בעיקר את אמבטיות הקרח.

כל יום הכניסו אותי עם עוד כמה ילדים לאמבטיה ענקית מלאה גושי קרח. בצד עמדו שני חיילים ומדדו זמן.  כל יום הגדילו את הזמן ששהינו בבריכת הקרח. כשמישהו בכה או צעק היה אחד החיילים דוחף את ראשו לתוך המים ולא מרפה בכלל. למדנו לקפוא בשקט.

מי שהיה יוצא אחרון מהמים היה מקבל חתיכת לחם, או עוגיה ולפעמים אפילו סוכריה צבעונית! בימים ובשבועות הבאים למדתי מפי הילדים הבוגרים יותר, דברים מפחידים.  בתחילה לא          האמנתי. לא רציתי להאמין ולא יכולתי להאמין.

אחר כך כבר נוכחתי בעצמי שהכל אמת. ואפילו יותר גרוע.

כל יום הגיעה רכבת חדשה וכל יום ראיתי מהחלון את הדוקטור עומד בחוץ על הדרגש שלו ומזיז את האצבע שלו בתנועה קטנה. ממש קטנה. ימינה ושמאלה. כל יום  פקד הדוקטור: "צווילינגן"!  ובכל יום הגיעו לביתן שלנו תאומים חדשים.

בכל יום גם לקחו מהביתן שלנו תאומים מתים או נכים ופצועים. בכל בוקר היו מגיעים כמה אסירים  עם מריצות גדולות ריקות. כשעזבו את הביתן שלנו המריצות היו תמיד מלאות.

יום אחד כשהגיעה שוב קבוצת האסירים  לעבודת הפינוי היומית  נכנס לחדרי איש רזה, כפוף, ועם צלקת אדומה ענקית לאורך הלחי הימנית שגם זיפי הזקן האפור שלו לא הצליחו לכסות אותה.. את יאשק לקחו באותו בוקר לעוד טיפול ואני הייתי לבד בחדר. העיניים שלי שרפו בגלל איזה חומר שהכניסו לי אתמול  לעיניים ובקושי ראיתי את האיש.

רק כשחיבק אותי ונישק אותי הבנתי שאבא בא.!

חיבקתי אותו חזק ובכיתי ממש חזק. אבא ליטף לי את הראש וניסה להשתיק אותי כדי לא לעורר חשד של אנשי הצוות אבל אני לא הצלחתי להפסיק לבכות :" אבא, אבא'לה, אבא'לה, אמרת שתבוא ובאת! אני כל בוקר מחכה לך ויודע שתבוא אלי.. אבאל'ה.."

אבא בכה יחד איתי. בכה בשקט ואחר כך חיפש את יאשק.

"לקחו אותו לטיפול אצל דוקטור מנגלה." אמרתי לו.

אבא לפת את ראשו בשתי ידיו ואמר ביידיש: "אברוך צומיר.." אלוהים ישמור.. מהמסדרון נשמעו פקודות החיילים המלווים ואבא מיהר לחבק אותי ולנשק אותי בפעם האחרונה. הוא הביט בעיני ואמר :" תשמור על יאשק. אני אבוא לבקר את שניכם שוב." ויצא.

אחרי רגע חזר , כאילו שכח משהו, נישק את ראשי, הביט בי בעיניים אדומות ויצא.

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא.

וגם את יאשק.

                                                    *             *            *

מאז עברו שנים רבות

אני כבר לא צעיר.

אני יודע  שזה היה סתם סיפור של ורוניקה, אבל אני בכל זאת מחפש מדי פעם את הענן שעליו יושבות אמא וגרטרוד הקטנה ומנדנדות רגליים כמו כשיושבים על נדנדה.

 ועדיין,  בכל בוקר,  למרות השנים שחלפו, אני משתהה במיטה, מביט בצילום הישן  ומחכה שאבא יחזור. אני מחכה בשקט אבל הלב שלי בוכה וצועק:

"אבא, בוא! אבא'לה בוא, אבא'לללללה...."

 

 

 

 

 

---------------------

יש לכם סקופ? מצאתם טעות בכתבה? לחצו כאן להתחיל איתנו צ'אט בוואטספ 

--------------------

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים שמגיעים לידינו. אם זיהיתם באתר צילום בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות הקישור כאן



 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה