הטור השבועי של דן וקנין: "אבו גרעא"

"אבו גרעא" / דן וקנין

כשהייתי ילד, אנחנו הילדים פחדנו מ"אבו גרעא" והגדולים כולם, ללא יוצא מן הכלל, התרחקו ממנו וסלדו ממנו בגלוי. אנחנו פחדנו ממנו כי הוא היה ממש זר ומוזר! איש גבוה, בעל קרחת מבהיקה, הילוך כבד ובגדים קרועים ומוכתמים.

תמיד כשראה אותנו מרחוק מציקים לכלב או חתול אומלל שהעז לעבור בטווח האבנים שלנו, היה זועם, צועק ומקלל ועושה לעומתנו תנועות של שחיטה על גרונו. הגדולים סלדו ממנו בגלל הופעתו המוזנחת ובעיקר בגלל ריח נורא שאפף אותו תמיד. מין ריח שהוא שילוב של בשר רקוב, לכלוך, ומחסור חמור בהגיינה אישית.

אפילו בימי שישי כשהיה מגיע לבית הכנסת עם שיער רטוב  שהצביע לכאורה על מקלחת או נסיון להתקלח, עדיין נדף ממנו אותו ריח נורא , מה שגרם  לרבנו שריקי להורות לאלי פחימה, הגבאי הזקן לצוות על "אבו גרעא" לשבת בירכתי בית הכנסת, רחוק ככל האפשר מהתיבה ומארון הקודש המהודר הניצב מולה.

שנים חשבנו ש"אבו גרעא" הוא שמו האמיתי של האיש ורק  אחרי זמן למדנו מפי הגדולים כי שמו האמיתי הוא מאיר קדוש. את הכינוי "אבו גרעא", כלומר בעל הקרחת קיבל אחרי שיום אחד  כשהיה בערך בן עשרים וחמש, איבד  בבת אחת, מסיבה נעלמה  את כל שערו ונשאר עם קרחת מבהיקה  שמעולם כבר לא הצמיחה אפילו שערה אחת.

(הגדולים אמרו שזה בגלל  מחלה נפשית  שתקפה אותו, אבל אנחנו ידענו שזה היה פשוט עונש מאלוהים על רוע ליבו ועל הפחד שהשליט עלינו ). כך או כך, ביום בהיר אחד התעורר מאיר קדוש ללא שערה אחת על ראשו ובאותו יום הפך ל"אבו גרעא".

 "אבו גרעא" התגורר בדירת עמידר מעופשת בשיכון רכבת ארוך שכל  הדירות בו מחוברות בטור ארוך, גג אסבסט גלי ומחורר, וחצר קטנה מגודרת  בשיחי בוגונבליה עבותים וקוצניים. איש לא ביקר בביתו ואיש לא ידע מה קורה שם.

מהחצר ומהבית בקעו תמיד נביחות ויללות של כלבים וענן של אותו ריח כבד ולא נעים אפף תדיר את הבית ואת האיש. השכנים שלו התלוננו  כל יום על הסירחון והנביחות העולות מביתו אך לא היה לאל ידם לשנות זאת.

הוא  נראה תמיד כשהוא מחטט בפחי האשפה ושולה מהם שאריות מזון וכל סמרטוט בלוי שמצא. תמיד נראה כשעל זרועותיו ערמות סמרטוטים וסביבו כלבים רבים מכל הגזעים הצבעים והגדולים שהתרפקו עליו באהבה ונצמדו אליו ככל האפשר.

הוא עבד מדי פעם בנקיון חצרות או בתים,  ואחת לזמן התנדב לנקות ולשטוף את בית הכנסת, אותו בית הכנסת שהדיר אותו והרחיק אותו מארון הקודש. איש לא ראה את "אבו גרעא" מחייך או שמח  אך את הכלבים זיכה תמיד בשפע חיוכים וקולות של חיבה ושריקות אהבה.

הכלבים מצידם תמיד החזירו לו אהבה והקיפו אותו בליקוקים וכשכושי זנב. שכנים רחמנים  נתנו לו מדי פעם שאריות מזון טוב כמו גם מזונות שפג תוקפם והוא לקח הכל בתודה ובשמחה.

בשכונה הסתובבו עליו סיפורים משונים, מעוררי בחילה ומסמרי שיער. סיפרו שהוא אוכל בשר של כלבים וכהוכחה הצביעו על הסירחון הכבד שאפף אותו תדיר. הכלבים שהקיפו אותו התחלפו לעיתים קרובות וזה חיזק עוד יותר את  דעתם של הגורסים כי הוא פשוט אוכל את בשר הכלבים שלו.

אלה שממש התעקשו סיפרו גם כי לפני שנים עבד כמה שבועות כעוזרו של  מורדוש הקצב עד שיום אחד הודיע כי אין לו לב לחתוך בשר של בעלי חיים ומאז פשוט התפרנס מנדבות וחיטוט בפחים.

יום אחד נעלם "אבו גרעא". אחרי כמה ימים הגיעו כמה אנשים שחיפשו אותו. הם הזדהו כעובדי  הוטרינר המחוזי וכמפעילי הכלביה העירונית. הם  דפקו חזק על הדלת ומשלא נענו הזמינו משטרה.. המשטרה הגיעה ואיתה רופא ואמבולנס.

הם פרצו את הדלת והתקשו לגשת לגופתו הדוממת של "אבו גרעא" שכן הכלבים הקיפו אותו ומנעו גישה אל גופתו.  בסוף מעשה הסתבר לכולנו כי "אבו גרעא" אחרי שליבו לא עמד בעבודתו כעוזר למורדוש הקצב, החליט לנסות להציל לבד לגמרי ובעצמו את כל בעלי החיים הסובלים בעולם ולשם כך התחיל עם הכלבים של השכונה והשכונות הסמוכות.

הוא הקדיש את כל חייו, ביתו וכספו למען הכלבים שאהב. הוא יצר קשר עם הכלביה העירונית שם התנדב  לעבודות נקיון וטיפול בכלבים העזובים והפך את דירתו לתחנת מעבר ואומנה לכלבים נטושים חולים ופצועים.

בהלוויה שלו נכחו כל  אנשי השכונה שהיכו על חטא בגלל  יחסם העויין ל"אבו גרעא" הצדיק. הגדיל לעשות רבנו שריקי שהספיד את "אבו גרעא", מרר בבכי וביקש את סליחתו.  קשה היה לשמוע  הכל כי עשרות כלבים  שנכחו במקום ליוו את הטקס בנביחות  ויללות צער.

 מאז ועד היום דולקת בבית הכנסת שלנו מנורת שמן עם נר תמיד על שמו של "אבו גרעא", תרומתו האישית של רבנו שריקי. ואם אי פעם תזדמנו לבית הכנסת " אוהל שלום " בשכונה ד' בבאר שבע  תראו במו עיניכם את נר התמיד של "אבו גרעא" הצדיק.