הטור השבועי של דן וקנין - "החידון של סבא ציון"

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('3e45921d-3fae-491e-adf3-21cac9cf769c','/dyncontent/2024/3/21/79c4fc7d-daf2-4d30-9381-e64313eaf03f.gif',17653,'די אוון אייטם כתבה ',525,78,true,26400,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('3e45921d-3fae-491e-adf3-21cac9cf769c','/dyncontent/2024/7/18/b9736d5c-7078-4fd0-83b6-4f5e220f1fdb.jpg',18183,'מכבי פארם אייטם כתבה ',525,78,true,26400,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('3e45921d-3fae-491e-adf3-21cac9cf769c','/dyncontent/2024/7/11/58704baf-68d4-48d4-9a6e-e45b037a459b.jpg',18157,'אופן ואלי אייטם כתבה 2',525,78,true,26400,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('3e45921d-3fae-491e-adf3-21cac9cf769c','/dyncontent/2024/7/9/10bdc552-3f4a-46be-9cbd-a8aa9025ed7e.jpg',18143,'מעוצה אייטם כתבה ',525,78,true,26400,'Image','');},15]]);})

"המנהלת סיפרה לנו כי ביום העצמאות יתקיים טקס במוזיאון המחתרות שבכלא עכו. ראש הממשלה בגין יהיה אורח הכבוד. בטקס יתקיים גם חידון ארצי  על המחתרות  והזוכה  יקבל פרס מידי מר בגין וגם ילחץ את ידו. אני נבחרתי להיות הנציג  של בית הספר שלנו  ואספר לו עליך..."  התלהבותו של רפאל גוועה לאיטה, והוא הנמיך את קולו ודיבר בהיסוס אל  עיניו הכבויות של סבא ציון: "אני אבקש מסבתא לתת לי אחת התמונות שלך כדי שאראה למפקד בגין ואזכיר לו  מי אתה..."

דן וקנין

החידון של סבא ציון / דן וקנין

היום הכי שמח בחייו של סבא ציון היה  השבעה עשר בחודש מאי בשנת אלף תשע מאות שבעים ושבע. הוא זכר אפילו את השעה המדוייקת שבה חיים יבין הודיע בקולו הנעים : "מהפך רבותי"!  והכריז על נצחונו של המנהיג הדגול מנחם בגין  ירום הודו בבחירות של אותה שנה.  הוא זכר איך משך את סבתא שלומית מהספה, ואיך פרץ איתה בריקוד פראי בסלון הקטן תוך שהוא צועק: האירגון ניצח, סוף סוף!  יחי הארגון !, ואז עמד באמצע הסלון,  הצדיע לדגל ולתמונתו של בגין ופצח  בשירת ההמנון  של "האירגון" או בשמו היותר ידוע, מחתרת אצ"ל...

 למחרת  הרגיש לא טוב, השתעל  קצת ואחר כך השתעל הרבה, ומאז הלך ודעך לאיטו..

                                                      *           *           *

       בכל שבת, כשרפאל הקטן ואביו היו חוזרים מבית הכנסת היה אביו ממהר ליטול ידיים, מקדש במהירות על היין, מברך "המוציא" ומתיישב לאכול את החמין הריחני  שבילה כל הלילה על הפלטה של שבת. אחר כך היה ממהר לברך ברכת המזון ומסתגר בחדר השינה לשינה שתימשך עד הערב. רפאל רק חיכה לרגע הזה  וכבר היה מתחנן לאימו : " נו אמא, בואי כבר , הם מחכים לנו, בואי." כשהתרצתה אמו  היה רפאל  מאיץ בה וכשראו מרחוק את הבית של סבא, היה  שוכח את נימוסיו , נוטש את אמו ורץ  מהר. נכנס  בלי לדפוק ומחבק בפנים אדומות ומזיעות את סבא וסבתא שכמו תמיד קיבלו אותו בזרועות פתוחות  והמטירו על פניו המיוזעות נשיקות, ליטופים וברכות.

כשאמא היתה מגיעה סוף סוף, היתה סבתא מושיבה אותם לאכול. זה אחר זה היתה שמה על השולחן הקטן את כל המאכלים שאהב, והיה חוזר ואוכל אותם בכל שבוע בתיאבון ובהנאה כאילו טעם אותם בפעם הראשונה.. ראשית היו מגיעים הסלטים. כעשרים סוגים בצלוחיות זכוכית קטנות. סלט גזר וסלט ארטישוק, וכרוב וכרובית ולימון כבוש, וסלק אדומה ולפת כבושה  ועוד ועוד עלים ושורשים שהוא לא ידע את שמם אבל ידע ללא ספק שהם הכי טעימים בעולם. אחר כך היתה סבתא מגישה  דגים, וצלי עוף עם תפוחי אדמה, ואורז אדום ומרק עוף עם אטריות....

canva

אמא היתה אוכלת ממש מעט , מנגבת את השפתיים במגבת בד צבעונית משובצת במשבצות אדומות ולבנות  ומסתכלת בהנאה איך רפאל אוכל ובולס הכל בהנאה עצומה.  אחר כך היתה נפרדת מהם, נכנסת לחדר השינה לנוח ומשאירה את רפאל בידיהם האוהבות של סבא וסבתא.

כשסיים לאכול היה רפאל טופח בהנאה על בטנו, מחבק את סבתו ומכריז : "האוכל הכי טעים בעולם זה האוכל של סבתא". היה  מנשק אותה נשיקה גדולה והיה הולך לסלון, שם כבר חיכה לו סבא ציון, כמו בכל שבת בחוסר סבלנות בולט, עם המפות , התמונות והשאלות.  הפרוזדור הקטן שבין המטבח לסלון היה מקדש זיכרון קטן שסבא הקים וטיפח. הקירות היו מכוסים בצפיפות בתצלומים ישנים של לוחמי מחתרות.

במרכז הקיר היתה תמונה גדולה של מנחם בגין  ומסביבו תמונות קטנות יותר של לוחמים, של מלון המלך דויד ההרוס, ושל חומות כלא עכו  אחרי שנפרצו. רוב התמונות היו  בשחור לבן וחלקם  היו בגוון חום עתיק. דגל ישראל דהוי , מפוייח קצת וקרוע בשוליו, מזכרת שסבא  שמר מאותם ימים, השתלשל מהתקרה. על השידה  ששימשה כמזבח הזיכרונות עמדו מסגרות קטנות עם תצלומים של  סבא לבוש מין מדים ובידו רובה  או אקדח או דגל ישראל. היו שם תצלומים דהויים של עוד אנשים  שרפאל לא הכיר אבל ידע שהם היו חברים של סבא שנהרגו בפעולה כלשהי או הועלו לגרדום בכלא עכו בידי הבריטים ימח שמם... תמיד כשעבר שם היה מצדיע  כפי שסבא לימד אותו, וממהר לברוח משם אל הסלון. סבא לא בזבז זמן על נימוסי סרק ושאג בשמחה: " הנה הנכד  הגאון שלי!, בוא ילד, בוא, בוא נראה מה אתה זוכר מהשבוע שעבר". רפאל עיווה את פרצופו  אך לא מחה.

canva

פעם, כשהיה ממש קטן אהב להקשיב לסיפורים של סבא על המחתרת, על פריצת חומות כלא עכו ועל עולי הגרדום הגיבורים. הוא התייחס לכל הסיפורים האלה כעוד סיפור אגדה. סיפור אגדה בלי מלכים ופיות , אך עם לוחמים נועזים ועם גיבורים שמקריבים את נפשם למען המולדת... אבל כשגדל קצת התחיל להבין ולהפנים שסבא ציון היקר בעצם מספר לו על עלילות מחתרת אצ"ל ועל חלקו בה. הוא זכר את הבילבול שאפף אותו כשלמד לדעת כי שמו האמיתי של סבא ציון הוא דויד, אך הוא מתעקש להשתמש בשם ציון שהיה שמו המחתרתי, כאילו שהוא עדיין לוחם נגד האנגלים וצריך להסתתר מפניהם..  סבא גם התעקש לקרוא לסבתא עדה  בשמה המחתרתי- שלומית  והיה כנראה האיש היחידי בעולם שעדיין קרא לה בשם הזה. לא פעם שמע את סבתא גוערת  בסבא ציון : "תפסיק כבר את השטויות האלה! אתה חושב שאתה עוד במחתרת? תסתכל החוצה ותגיד לי אם אתה רואה ברחוב אפילו חייל בריטי אחד!.... אבל סבא היה רק מחייך אל רפאל, קורץ לו  קריצה של שותף לדבר עבירה,   ופולט באנחת יאוש:" "נשים... נשים...:."

  ביודעין או שלא ביודעין הפך  סבא ציון  האהוב  את  השבתות האלה עם השאלות והסיפורים למין פולחן זיכרון לימיו במחתרת ושמח מאוד כשרפאל, נכדו היחיד שיתף אתו פעולה. הוא  היה פורש על השולחן הקטן מפות  מקומטות ומראה לרפאל קווים דקיקים ונקודות מסומנות בעיגול אדום או במשולש קטן.  כל הקווים האלה  שבעיני רפאל היו סתם קשקוש צבעוני, היו קמים לתחייה בפי סבא ציון והוא היה מספר  לנכדו על קרבות ועל כיבושים שהתחילו בקו האדמדם הזה, "הנה, אתה רואה, פה.." והסתיימו בניצחון או מפלה כואבת  " שם, ליד המשולש הזה  בכפר שנקרא היום חוסנייה.."

בשנים הראשונות ראה רפאל בחידון השבועי  שעשוע ונהנה מאוד להפתיע את סבא בעומק ידיעותיו על המחתרת. אך עם השנים  נגמרה לו ההנאה והוא המשיך לשתף פעולה עם סבא רק מתוך נימוס ומתוך כך שהבין בחוש כי  הדבר הזה חשוב מאוד מאוד לסבו האהוב. בחושיו הילדותיים הרגיש רפאל  כי איכשהו,  תשובותיו הנכונות  מרגיעות את סבא ציון שלו והיה מתאמץ ככל יכולתו לזכור הכל ולשמח את סבא בידיעותיו. היה מחדד את זכרונו וחוזר ומשנן לעצמו תאריכים ושמות  ולפעמים בלילות חלם  על מאורעות שהכיר רק מהסיפורים של סבא ציון. גם עכשיו, כשנכנס לסלון  העמיד פנים של משתוקק ומתעניין ונכנס  ברצינות לתפקידו במשחק הפינג פונג  הזה של שאלה תשובה , שאלה תשובה:

"מה ראשי התיבות של אצ"ל" ? רפאל חייך לעצמו בזלזול : "ארגון צבאי לוחם." מתי הוקם? –באלף תשע מאות שלושים ואחת. על ידי מי ? –על ידי לוחמים שפרשו מארגון ההגנה. מה היה  אירגון "תנועת המרי העברית"? –ארגון גג של המחתרות בישראל.. מתי פעל? -  באלף תשע מאות ארבעים וחמש וארבעים ושש. מי הנהיג אותו?- שני נציגים של ההגנה, אחד מאצ"ל ואחד מלח"י.. כאן עצר סבא ציון לרגע את שטף שאלות  ובחיוך ממזרי  הנמיך את קולו כלוחש סוד ושאל בעיניים בורקות:

"טוב, עכשיו נראה אם הנכד הגאון שלי זוכר את שמות הנציגים של הארגונים בתנועת המרי העברי, בוא, נראה אותך.."  רפאל חייך לעצמו. הוא זכר את התשובה מהשבוע שעבר, אך  העמיד פנים שאינו זוכר. הסתכל בתיקרה, ופלט: " אה.... נו... אני  זוכר.... רגע... אה..." ואחר כך למראה עיניו  הצוחקות של סבו   הפסיק להעמיד פנים  ופלט בגאווה רבה ובשמחה " משה סנה וישראל גלילי מההגנה, נתן ילין מור מלח"י, ומנחם בגין מאצ"ל.

"יופי " זרח סבא וחיבק אותו בחום. " שלומית, איפה את? תביאי פה לנכד הגאון שלי  את הקרמבו שהוא אוהב. מגיע לו, הוא יודע הכל!""

כמו בכל שבת, ניצלה סבתא את ההפוגה הקלה בחידון כדי לגעור בסבא:

"תעזוב כבר את הילד," אמרה תוך כדי שהיא ממרקת את כלי הכסף הקטנים במגבת מטבח לבנה שהטילה על כתפיה. "מה אתה מבלבל לו את המוח עם התאריכים שלך ועם הסיפורים האלה . מה הוא צריך את זה? למה ילד בן שמונה צריך לשמוע על פיצוץ מלון המלך דויד ועל הפריצה לכלא עכו.? תשאיר את זה למורים שלו. בשביל זה משלמים להם ונותנים להם חופשות ארוכות כאלה... ילד בגיל הזה צריך  לדעת לשחק בגולות או בכדור... תקנה לו כדור במקום כל הממתקים האלה שאתה נותן לו והורס לו את השיניים..." אך סבא ציון  היה רק מחייך, קורץ לרפאל ועונה לה כהרגלו בקול רציני ושקט :" מה שאני מלמד אותו זה הכי חשוב בעולם ויום אחד הוא עוד יודה לי על זה. כדורגל זה משחק של טיפשים ואפילו ביאליק משוררינו הלאומי אמר  שכדורגל הוא משחק של  עשרים ושניים לצים, הרצים אחרי כדור ובועטים בביצים... לבעוט בכדור כל אחד יכול. אבל  רק רפאל , הנכד הגאון שלי יודע מתי היתה הפריצה לכלא עכו. נכון רפאל"?

 רפאל שהקטע הזה היה תמיד מביך אותו מיהר לשים סוף לויכוח :" בטח סבא, זה היה  ברביעי לחודש מאי בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע.."

                                                 *              *               *    

   שנתיים אחרי שבגין ירום הודו עלה לשלטון והפך להיות ראש ממשלת ישראל, עלה רפאל לכיתה ט'. עכשיו כבר היה מגיע לבית של סבא  בכוחות עצמו. אמא ואבא היו עסוקים בעבודה ובשטויות של מבוגרים ושמחו שהוא מבלה את זמנו הפנוי אצל סבא וסבתא. סבתא עדה  קיבלה אותו כרגיל  עם חיבוקים ותבשילים טעימים ואילו סבא ציון היה יושב בסלון הקטן והאפלולי, בוהה בתקרה או  סתם יושב  בשקט וכבר זמן שלא קיבל את פניו בשאגה: "הנה הנכד הגאון שלי..." רפאל היה יושב  על כסא העץ מולו ומייחל  שסבא יציק לו שוב עם שאלות וסיפורים, אך נראה  שסבא איבד כל עניין במשחק השאלות האהוב עליו , או בכל נושא אחר..

דגל ישראל

רק פעם אחת התעורר סבא ציון  ויצא לרגע מהבועה שבה היה שרוי: רפאל הגיע יום אחד  בסערה, ויתר על החיבוק הקבוע עם סבתא ופרץ לסלון  בקריאות גיל :" סבא, סבא,   עוד מעט, ביום העצמאות, אני הולך לראות את המפקד בגין ירום הודו. אני אספר לו עליך ואגיד לו שאתה  זוכר אותו."  סבא ציון נראה לרגע קט אחד כמו סבא ציון של פעם. הוא חייך בשמחה  וחיבק את רפאל בחוזקה אבל  מיד אחר כך חזר  ושקע שוב בבועת השקט שלו. רפאל לא אמר נואש וקיווה כי  סבא שומע ומבין את המשך דבריו : "המנהלת סיפרה לנו כי ביום העצמאות יתקיים טקס במוזיאון המחתרות שבכלא עכו. ראש הממשלה בגין יהיה אורח הכבוד. בטקס יתקיים גם חידון ארצי  על המחתרות  והזוכה  יקבל פרס מידי מר בגין וגם ילחץ את ידו. אני נבחרתי להיות הנציג  של בית הספר שלנו  ואספר לו עליך..."  התלהבותו של רפאל גוועה לאיטה, והוא הנמיך את קולו ודיבר בהיסוס אל  עיניו הכבויות של סבא ציון: "אני אבקש מסבתא לתת לי אחת התמונות שלך כדי שאראה למפקד בגין ואזכיר לו  מי אתה..."

                                                     *            *            *

 שבועיים לפני יום העצמאות חלה סבא ציון והובהל לבית החולים. בערב היתה בבית התרוצצות שקטה ומאוחר באותו לילה לקחה אמא את רפאל לבית החולים  להגיד שלום לסבא.  למחרת סיפרה לו אמא  בעיניים אדומות כי סבא גוסס. כשהגיע הזמן צעד אחרי  האלונקה  שעליה היתה מונחת גופתו המצומקת של סבא ציון כשהיא מכוסה בדגל ישראל גדול. הוא היה עצוב מאוד  והתפלא  כשהבחין שמה שמעסיק את מוחו ברגע הזה הוא בעיקר התהייה איך סבא ציון שתמיד נראה לו גדול ומרשים, הפך להיות פתאום כל כך קטן ומצומק...

                                                      *            *            *

כשנכנס לאולם הגדול בו עמד להתקיים הטקס וחידון המחתרות הופתע רפאל.  הוא לא דמיין לעצמו את גודל האירוע ועכשיו כשראה את המוני האנשים הגודשים את האולם,  את הבמה המוארת ואת מצלמות הטלוויזיה חש פיק ברכיים ומורך רוח. המוני נערים ונערות לבושים חולצות לבנות  הובלו על ידי מורים נרגשים וסדרנים קצרי רוח אל שורות הכיסאות וקול נשי נעים הזמין ברמקול את המשתתפים בחידון להגיע אל חדר הוועדה המנהלת את החידון לקבלת הנחיות  אחרונות.

הוא הסתכל סביבו בחרדה ונבהל עוד יותר כשהבין שהוא צעיר המתחרים וכל מתחריו  הם נערים ונערות מהכיתות הגבוהות בבית ספרם. לרוב הנערים היו זיפים וקול עבה וחלק מהנערות נראו ממש נשים בוגרות.  ליד כל הנפילים האלה הוא נראה והרגיש ממש קטן וחסר ישע. הוא הרגיש אבוד. מנחה החידון פנה אליו בשאלה והוא הסתכל סביבו כמצפה לישועה. היה על סף עלפון ולא הבין מה רוצים ממנו ומה הוא עושה כאן בכלל. הוא חש חולשה אדירה. כל החדר הסתובב סביבו והוא עצם את עיניו.

כשהתעורר ראה מולו את  פניה המודאגות  של מנהלת בית הספר שלו. עד היום לא היה לו שיג ושיח איתה והנה עכשיו היא תומכת בראשו בדאגה אימהית.. היא הגישה לו כוס מים: "תשתה, לאט לאט, הכל בסדר. תשתה  ותרגיש יותר טוב." הוא גמע  גמיעות קלות ושוב עצם את עיניו.  הוא התחרט על שהסתבך עם החידון המטופש הזה והיה נותן הכל כדי להחזיר את הגלגל אחורה. " נו," שמע את קולה של המנהלת. " איך אתה מרגיש עכשיו ? יותר טוב"?  רפאל כמעט לא זיהה את קולו שלו :" אני לא יודע, כל הזיכרון שלי נמחק. לא ידעתי  שהחידון יהיה ככה , עם כל האנשים האלה ועם מתחרים כל כך גדולים ממני." הוא גמע עוד  כמה טיפות מים ובאמת הרגיש טוב יותר. " אתה מתרגש " אמרה המנהלת בקול רך.  "זה טבעי וזה יעבור לך. תיכף תראה שאתה זוכר הכל."

   בדקות הבאות שאלה אותו המנהלת שאלות קלות  והוא נוכח לדעת שהוא בסדר. לאט לאט חזר  אליו הזיכרון ואתו החיוך והביטחון והוא הרגיש שהוא מוכן לייצג בכבוד את סבא ציון   בחידון המחתרות. הוא שלף מכיסו את  תמונתו הדהויה של סבא ציון ולרגע אחד נדמה היה לו כי  סבא ציון קורץ  אליו ושואג בקול : " הנה הנכד הגאון שלי!"

 

    

           

 

 

 

---------------------

יש לכם סקופ? מצאתם טעות בכתבה? לחצו כאן להתחיל איתנו צ'אט בוואטספ 

--------------------

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים שמגיעים לידינו. אם זיהיתם באתר צילום בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות הקישור כאן



 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה