הטור השבועי של דן וקנין: "פעמון"

פעמון / דן וקנין

כבר שנים שאיבדה ענין בחיים. מיהרה לשרוף את הימים ושמחה על כל יום נוסף שעבר  והותיר לה פחות שנים לחיות ולסבול. היא חיה את חייה בעיניים מזוגגות. כל בוקר  דמה לקודמו, וכל ערב היה משעמם כמו עוד מאות ערבים לפניו.

הילדים כבר לא גרו בבית, הבעל לשעבר היה רחוק מאוד, והיא מצאה את עצמה לבד. לפעמים, כשהייתה יושבת בשקט בבית, שמעה את הפעמון מצלצל. פעמון פנימי של אזהרה. אזהרה מפני הגיל המתקדם שמזכיר לה את מה שמאוד רצתה לשכוח – קריאה אחרונה להזדמנות האחרונה לאהוב.

היא ניסתה לדחות המחשבה, אבל עם השנים, התגברה התחושה הזאת והתגברו צלצולי האזהרה של הפעמון. היא ניסתה להיזכר  מתי בדיוק הבינה בפתאומיות ובחדות שהיא מבוגרת ומתבגרת. איך קרה פתאום שכמעט בכל חדר או מפגש חברתי היא היתה הכי מבוגרת ?

מתי זה קרה? איך ולמה? הרי רק אתמול היא עוד היתה מחוזרת, במרחק של שנים ותחושות מהתובנה הזאת... הגעגועים הציפו אותה. געגועים לאהבה, לשיחות ארוכות בלילה, לחיבוקים חמים אחרי יום עבודה ארוך. 

פתאום הבינה שלא משנה כמה היא הצליחה להיות עצמאית או מרוצה מהחיים שלה – עדיין היה חסר לה משהו עמוק, פנימי שהפתרון לו היה חיבוק, חברות, ואולי אפילו זוגיות. החסר הזה הטריד אותה וכירסם בה לאט אבל בהתמדה. והפעמון לא חדל.

תחושת דחיפות שלא הכירה פיעמה בה פתאום. דחיפות שדרשה ממנה לנקוט צעדים מעשיים. ביררה פה ושם ופנתה לאתר היכרויות. היה משהו מעודד במחשבה הזו: בעידן שבו הכל מקוון ומיידי, אולי תמצא אהבה במרחק  מקלדת. כל יום הייתה נכנסת לאתר, קוראת פרופילים, שולחת הודעות. לא תמיד היה לזה ערך, אבל המילים שהוא כתב לה שינו הכל.

"אני לא מחפש להיות צעיר שוב", כתב משה. "אני רק רוצה להרגיש שאני לא אבוד בעולם הזה. רוצה להרגיש כי יש מישהו שיחלק איתי את הרגעים הקטנים." ועוד הודעה :" האם את מוכנה למה שבאמת אני יכול להציע לשנינו"?

היא עצרה את נשימתה. משפט כזה לא היה יכול לעבור מבלי שייגע בה. המילים נגעו במשהו פנימי, משהו שלא היתה מודעת לו עד אז. אולי הוא הרגיש בדיוק כמוה ?. אולי גם הוא, כמוה, שמע את הפעמון הפנימי  שלו שמתריע כמו אצלה להתראה אחרונה להזדמנות למצוא אהבה אחרונה?

לאחר ימים של תכתובות, קבעו להיפגש. היא הייתה נרגשת, אבל גם פוחדת. פוחדת מהצעד הזה, מהתחושה הזו של פתאום להיות נראית, פתאום להתמסר למישהו, לפתוח את הלב שוב.

היא הגיעה לבית הקפה, וגילתה שהוא כבר שם. ישב ליד חלון, עם כוס קפה ביד, והיו לו עיניים שידעו דבר או שניים על צער, על זמן שחלף ועל אכזבות ישנות.. חיוך קטן נמתח על פניו כשראה אותה נכנסת.

היא קפאה. הוא לא היה הגבוה שציפתה לו, ולא היו לו עיניים של נער צעיר. אבל היה משהו רגוע, מבין, במבטים שלו. "הגעת," הוא אמר בחיוך, והיה שם משהו שגרם לה להרגיש מיד שמצאה מקום שיכול להיות שלה.

הם דיברו שעות, על ימים עברו, על החיים, על האהבות והאכזבות. משה אמר משהו שלרגע קט פתח את סגור ליבה: "לפעמים אנחנו מחכים לאהבה כל החיים, אבל לא מזהים אותה כשאנחנו נתקלים בה. אולי צריך פחות לרוץ אחרי האהבה, ויותר להתכונן לקחת אותה כשהיא מגיעה."

והיא ידעה, בלי מילים, שמה שקרה שם, מה שהיא חוותה באותו רגע, היה בדיוק זה. זה היה המקום בו נשמע הפעמון – אבל עכשיו, במקום אזהרה, הוא הפך לקריאה. קריאה להזדמנות אחרונה לאהוב.

הם לא מיהרו. לשניהם היו חששות ומשקעי עבר. אבל הם היו שם, באותו הרגע, מוכנים לחיות את מה שנשאר, כל אחד מהם עם הסיפור שלו, עם העבר שלו, ועם כל החלומות שהיו להם.

והפעמון הפנימי חדל לצלצל. במקום זה היה שקט. שקט של צעד חדש, של הזדמנות שיכולה להתחיל כעת, גם כשכבר עברו הרבה שנים וגם כשכבר אולי לא נותרו הרבה שנים...