הטור השבועי של דן וקנין: "פציעה שקופה"

פְּצִיעָה שְׁקוּפָה - דן וקנין:

כְּשֶׁאַתָּה פָּצוּעַ שָׁקוּף, אַתָּה לְבַד,
מְאוֹד בּוֹדֵד וְתָמִיד בַּצַּד.
כְּבָר שָׁנִים לֹא עָמַדְתָּ זָקוּף,
אֲבָל כָּכָה זֶה כְּשֶׁאַתָּה שָׁקוּף.

אַתָּה מְדַבֵּר קָצָר, אוּלַי דַּקָּה,
וּמִיָּד חוֹזֵר וּמִתְחַפֵּר בִּשְׁתִיקָה.
לִפְעָמִים רוֹעֵד, מִתְפָּרֵק וּמִתְרַגֵּשׁ,
כְּשֶׁחוֹזֵר הַסִּיּוּט שֶׁל הַקְּרָב וְהָאֵשׁ.

אַתָּה שָׁקוּף וְלַחֶבְרָה לֹא אִכְפַּת,
וְרַק לִפְעָמִים מְעִיפִים בָּךְ מַבָּט.
חָסֵר לְךָ חָבֵר שֶׁיַּגִּיד:" זֶה עוֹבֵר",
אוֹ פָּשׁוּט יֵשֵׁב לְיָדְךָ גַּם בְּלִי לְדַבֵּר.

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁדּוֹאֲגִים לְךָ,
וּמְנַסִּים לְהַצִּיעַ מָה טוֹב בִּשְׁבִילְךָ.
אֲבָל לְרֻבָּם לֹא מַמָּשׁ אִכְפַּת,
וְכָכָה זֶה בְּחַג ,בְּיוֹם חֹול אוֹ שַׁבָּת.

לִפְנֵי הַפְּצִיעָה בִּילִּיתָ וְטִיַּילְתָּ,
אֲבָל אַחַר כָּךְ הִתְבַּיּיַשְׁתָּ וְשָׁתַקְתָּ.
אַתָּה כְּבָר לֹא רוֹאֶה צְבָעִים, רַק שָׁחֹור,
וּמַרְגִּישׁ מַחֲנָק עָצוּם לְבַד בַּבּוֹר.

זֶה מֵבִיךְ וְזֹאת חָרָא שֶׁל תְּחוּשָׁה,
לִהְיוֹת שׁוֹנֶה וְלָמוּת מִבּוּשָׁה.
פַּעַם ,כִּמְעַט נָגַעְתָּ בַּשָּׁמַיִם,
וּמֵאָז הַטְּרָאוּמָה, אַתָּה כְּמוֹ טוֹבֵעַ בַּמַּיִם.

רָצִיתָ מְאוֹד לִהְיוֹת לוֹחֵם וְגִיבּוֹר,
וְעַכְשָׁיו אַתָּה לֹא יַצִּיב, כְּמוֹ שִׁכּוֹר.
רָצִיתָ לִהְיוֹת זֶה שֶׁיַּצִּיל אֶת הָעָם,
וְעַכְשָׁיו מִתְגַּעְגֵּעַ לְמָה שֶׁהָיִיתָ פַּעַם.

לֹא פָּשׁוּט לִחְיוֹת עִם פְּצִיעָה בַּמּוֹחַ,
שֶׁלָּקְחָה לְךָ אֶת הַחֲלוֹמוֹת וְאֶת הַכּוֹחַ.
לִפְעָמִים אַתָּה אֲפִילּוּ מְקַנֵּא בְּנָכֶה עַל קַבַּיִים,
כי אוֹתוֹ רֹב הָעָם נוֹשֵׂא עַל כַּפַּייִם.

שׁוֹאֲלִים אוֹתְךָ מָה יֵשׁ לְךָ,
וְאַתָּה , לֵךְ תַּסְבִּיר אֶת הַטְּרָאוּמָה שֶׁלְּךָ.
קָשֶׁה לְךָ לְהַסְבִּיר אֲפִילּוּ לְעַצְמְךָ,
וְאֵין סִיכּוּי שֶׁתַּצְלִיחַ לְהַסְבִּיר לַחֲבֵרְךָ.

לִפְעָמִים אַתָּה כָּכָה, מְאַבֵּד שְׁלִיטָה,
כְּמוֹ הַיֶּלֶד הָרַע שֶׁמִּשְׁתּוֹלֵל בַּכִּתָּה.
אַתָּה מאוד לֹא רוֹצֶה לְדַבֵּר עַל זֶה,
וְרַק מִתְפַּלֵּל לַהֲקָלַת הַלַּחַץ בֶּחָזֶה.

בָּרֹאשׁ, חוֹזֶרֶת הַשְּׁאֵלָה הַקְּבוּעָה: לָמָּה?
לָמָּה אֲנִי? לָמָּה לִסְבֹּל וְכַמָּה?
אֲבָל אֵין תְּשׁוּבָה וְאִישׁ לֹא יוֹדֵעַ,
וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ לְהַסְתִּיר וְלֹא נוֹגֵעַ.

אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל פְּצִיעָה שְׁקוּפָה,
וְאַלְפֵי לֵילוֹת שֶׁל שֵׁנָה טְרוּפָה,
אַתָּה נוֹשֵׂא בַּלֵּב מִין תְּפִלָּה נוֹאֶשֶׁת,
שֶׁל דָּג מְבֹוהָל לָכוּד בָּרֶשֶׁת.

כְּבָר מִזְּמַן אֵין לְךָ גַּאֲוָוה,
וְאַתָּה לֹא זוֹכֵר אֵיךְ נִרְאֵית אַהֲבָה.
בַּיָּמִים אַתָּה לֹא יַצִּיב, כְּמוֹ חוֹל נוֹדֵד,
וּבַלֵּילוֹת בַּסָּלוֹן, מַרְגִּישׁ מִסְכֵּן וּבוֹדֵד.

לִפְנֵי זֶה הִסְתּוֹבַבְתָּ כְּמוֹ טַוָּוס יָהִיר,
וְהִרְגַּשְׁתָּ שֶׁאַתָּה יָכוֹל לִקְרֹעַ אֶת הָעִיר.
זֶה הָיָה כְּשֶׁעוֹד אָהַבְתָּ לִרְקֹד וְלָשִׁיר,
וְעַכְשָׁיו רַק בָּא לָךְ לִדְפֹּק רֹאשׁ בַּקִּיר.

אַתָּה כְּמוֹ פִּיּוֹן בְּמִשְׂחַק סֻולָּמוֹת וַחֲבָלִים,
עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְשׁוֹכֵחַ אֶת הַסֵּבֶל.
מְנַסֶּה לְהִצְטָרֵף לַחֲבֵרִים הַמְּבַלִּים.
וְאָז בָּא הֶתְקֵף וּמוֹרִיד אוֹתְךָ לַמטה בְּחֶבֶל.

בָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ יֵשׁ הַרְבֵּה שְׁלָדִים,
וְאֵיךְ תַּסְבִּיר אֶת זֶה לַיְּלָדִים?
וְהָאִשָּׁה הַסּוֹבֶלֶת זֶה בִּכְלָל סִפּוּר,
וְכָל יוֹם כָּזֶה מַרְגִּישׁ לְךָ כְּמוֹ כִּפּוּר.

נָכוֹן שֶׁהַצָּרָה הַזֹּאת לֹא כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה,
וְרֹב הַזְּמַן הִיא תַּעֲלוּמָה לֹא פְּתוּרָה,
אֲבָל עַכְשָׁיו, כְּשֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ אֶת זֶה,
תִּזְכֹּור שֶׁאַתָּה הַגִּיבּוֹר הָרָאשִׁי בַּמַּחֲזֶה.

אַתָּה מַמָּשׁ מֻוכְרָח לְגַיֵּס הַרְבֵּה כּוֹחוֹת,
גַּם בְּיוֹם קָשֶׁה וְגַם כְּשֶׁהַדְּמָעוֹת בּוֹרְחוֹת.
אַתָּה תַּחְרֹוק שִׁנַּיִים וְתַזִּיעַ בִּדְמָמָה,
כִּי אַתָּה מֻוכְרָח לְנַצֵּחַ בְּזֹאת הַמִּלְחָמָה!