מאת: ראובן ברדך

הצלילים הראשונים של הקטע הפותח (Cinema) בהופעה של ARW שלחו אותי לבדוק שוב ב"ויקיפדיה" ולוודא את גילו של ג'ון אנדרסון, הסולן האגדי של YES. יס, הוא באמת בן 72, אבל הוא שר כאילו שהשנה היא 1970: איזה מנעד, איזה אוקטבות יש לקול הטנור הגבוה שלו, זה לא יאמן. הבנאדם שר את החומר בסולם המקורי שלו, לא מבלף או מוריד חצי טון כדי לבצע את הקלאסיקות שכל כך חיכינו לשמוע שוב ב"לייב". תענוג.

כשמימינו ריק ווייקמן האגדי עם סוללת הקלידים שלו ומשמאלו הגיטריסט טרבור רייבין, ומאחוריו הבסיסט ה'קילר' לו פומרוי ומכונת התופים האנושית בדמות לי מולינו מעורר ההתפעלות, ג'ון אנדרסון (זהירות: קלישאה) הרים את התקרה של היכל מנורה מבטחים, שהיה מלא בלמעלה מעשרת אלפים אוהדים מכל הגילאים.

מיד לאחר מכן, Perpetual Change המופתי מזכיר נשכחות. שני קטעים לתוך ההופעה ופתאום - סולו תופים. בדרך כלל השלב הזה בהופעות רוק מגיע באמצע הסט בעיתוי שמבחינתי הוא בדיוק הזמן ללכת ולרוקן את הבירה בשירותים, אבל הפעם מדובר במשהו אחר, כשהמתופף המוכשר פוצח במשהו על גבול הבלתי ייאמן. אבל בעקבותיו הלהקה מבצעת קטע אייטיז נוסף (Hold on) וככה זה נמשך עם קטע קלאסי מהסבנטיז וקטעים בינוניים מהשנים הפחות קריאטיביות של "יס" לסירוגין. חבל, כי אם היה משהו בהופעה הזו שמנע ממנה את התואר "מצוינת", זה העדרם כמה קטעים מנכסי צאן הברזל של הלהקה המיתולוגית, שהייתי שמח להחליף בשירים שטרבור רייבין שר בהופעה וביאסו את רוב הקהל.

למרות שהיעדרו של הגיטריסט המקורי סטיב האו הוא הפיל שבהיכל, רייבין מתגלה כגיטריסט מוכשר (הוא מנגן הרבה יותר טוב מאשר הוא מזמר), גם אם מטאלי משהו, שנותן לכמה מהקטעים גוון יותר Fאנקי ואפילו מושך קצת לכיוון רגאיי; הוא אפילו פוצח בגרסת Shred (זהירות:עודף סכרין) להמנון 'התקווה' באמצע ההופעה - ואחריו מגיע תורו של הבסיסט להוכיח שגם הוא לא קוטל קנים כשהוא מפיח חיים חדשים ב- The Fish שכתב כריס סקווייר המנוח, הבסיסט המקורי של 'יס' - שהלהקה מקדישה לזכרו את Long distance runaround.

צילום: יח"צ

אבל אז מגיע עוד שקע ברומטרי לטעמי, כשהלהקה מבצעת במשך כ-20 דקות שנדמות כמו נצח, את Awaken; ג'ון אנדרסון התבטא פעם שהקטע הזה הוא פסגת היצירה שלו אבל עבורי מדובר בקטע טרחני משהו שממחזר שטיקים נוסחתיים מדי שפעל עלי הפוך משמו ובמקום להתעורר כמעט ניקרתי, קטע שמנסה לחקות את הקטעים הגדולים באמת של 'יס' משנות השבעים, כמו Close to the edge למשל, שאם הם היו מבצעים אותו במקום, הייתי משתחווה להם עד לרגע זה.

בפרסומים לקראת ההופעה נכתב שהלהקה תבצע את "כל הלהיטים" שלה, התנסחות קצת מגוחכת כשמדובר בלהקת 'פרוג' עם קטעים באורך של צד שלם בתקליט, אבל להיט אחד אכן היה לה, בדמות Owner of a lonely heart המקפיץ, שמקבל ביצוע ארוך מלא אלתורים של ווייקמן ורייבין שיורדים מהבמה ומשוטטים בינות לקהל עם הגיטרה ואורגן הצד. אכן סיום צפוי וראוי להופעה.

בהדרן אנחנו מקבלים את Roundabout המצוין וכשנדלקים אורות ההיכל, הקלטת הקלידים של ריק ווייקמן מ-Life on Mars של דייוויד בואי שולחת אותנו הביתה עם חיוך גדול ופרוגרסיבי. יס!