פרשת בחוקותי: פרשת השבוע עם הרב דוד הכהן שליט"א (וידאו)

פרשת בחוקותי בפי הרב דוד הכהן שליט"א: אחת הברכות הגדולות בפרשה היא ברכה גדולה, שכאשר יבואו אויבים לא נצטרך לצאת למלחמה, אלא אחד ירדוף אלף ושנים יניסו רבבה. ועצם היציאה למלחמה כבר תהיה כהשתדלות גמורה שגוררת אחריה ניצחון. וכמו שכתוב: "כי תצא למלחמה על אויביך" רק תצא וכבר "ונתנו ה' אלוקיך בידיך ושבית שביו".

בתנא דבי אליהו (פרק י"א) מובא: אמר הקדוש ברוך הוא: לא כך כתבתי בתורה? אף על פי שאין בישראל דברי תורה, אלא דרך ארץ בלבד יקיים בהם הכתוב: "ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה רבבה ירדופו. אבל אם יקיימו ישראל את התורה והמצוות, אני מקיים בהם אחד ירדוף אלף ושניים יניסו רבבה.

המשנה במסכת אבות (פרק ג' משנה ז') אומרת: אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה".

המפרשים פרשו שדרך ארץ הכוונה היא התנהגות יפה ומתורבתת כלפי הבריות ומדות טובות.

מה שווה תורתו של אדם אם אין בו דרך ארץ ומדות טובות? מרן בשולחן ערוך יו"ד (סימן רמ"ג) פסק שתלמיד חכם שאין בו דרך ארץ, הרי הוא כקל שבעם. והתורה כל תכליתה מדות טובות ודרך ארץ. ולכן אמרו חז"ל, שידע האדם שבאמת ללא תורה אדם לא ידע דרך ארץ מהי, אך שלא יחשוב האדם שאם יש בו תורה הוא מושלם! אדרבא, כל התורה כדי להביאו לדרך ארץ, שהרי אמרו אם אין דרך ארץ אין תורה, ודרך ארץ קדמה לתורה. ומי לנו גדול ממשה רבנו, אדון כל הנביאים, שלא נכנס לאוהל מועד עד שקרא לו ה' יתברך, שנאמר: "ויקרא אל משה". ועד כמה חמורים הדברים. צא וראה דברי חז"ל בילקוט שמעוני (ויקרא סימן תכ"ט) שאמרו: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת (פירוש: מדות וערכים) נבלה טובה ממנו". פירוש: התלמיד חכם מעלתו גדולה. אך כאשר תורתו לא מביאה למעשים, הרי הוכחה שגם תלמודו אינו שוה מאומה, ומשם הדמיון למה שדמוהו חז"ל קרוב מאוד.

בתלמוד מסכת מועד קטן ט': מסופר שרבי יונתן בן עמסי ורבי יהודה בן גרים למדו תורה בבית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי.

הגיע היום והשניים היו צריכים ללכת לעיר אחרת. הם סיימו את לימודם וניגשו לרבי שמעון כדי להיפרד ממנו, עמד רבי שמעון וברכם. למחרת בבוקר הם שוב הגיעו אל רבי שמעון בכדי לקבל ממנו רשות וברכת פרדה. תמה רבי שמעון ושאל: "וכי לא באתם אליי אמש"?

השיבו לו: "לימדתנו רבנו שתלמיד הנפטר מרבו ולאחר מכן לן בלילה באותה העיר, עליו להיפרד ממנו שוב".

התפעל רבי שמעון מדבריהם ואמר לבנו: "בני, האנשים הללו אנשי צורה הם - חכמים הם. לך אליהם שיברכו אותך".  

והמפרשים המה ראו כן תמהו. וכי רבי שמעון לא ידע עד כה שהם אנשים גדולים, הרי למדו איתו ובודאי ראה את גדולתם בתורה, ומה נשתנה עתה ממה שראה עד כה?

בעלי המוסר תרצו שאכן רבי שמעון ידע את גדולתם בתורה, אך גדולה בתורה אינה עיקר, דוקא כשראה דרך ארץ שבהם, אז הכתירם בתואר "אנשים של צורה", מאנשים שגדולים בתורה אך גם בדרך ארץ, מהם כדאי לבקש ברכה, אך גדולים בתורה בלבד אינו מספיק.

תורה בלי דרך ארץ ומדות טובות אינה תורה

ימים אלו הם ימי האבלות על פטירתם של ארבעה ועשרים אלף תלמידי ר' עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה... הלכות ומנהגים מיוחדים יש בימים אלו. נוהגים לא להתגלח, לא להסתפר, ומי שנוהג עפ"י האר"י הקדוש, לא מסתפר עד חג השבועות. כמו"כ לא מתחתנים, לא שומעים מוזיקה ועוד מנהגים נוספים שנוהגים בימים אלו.

אדם שלא עלינו נפטר לו אביו או אמו, כלום יש יקר וקרוב יותר מהורים? אז יש אבלות של שבעה, חודש ושנה. שנה אחת באבל וזהו, נגמר האבל. זאת ועוד שיש מצבים שבו האבל יכול לישא אישה אפילו בתוך שנת האבל. כמו"כ לאחר שלשים יום יכול להסתפר ולהתגלח. לאחר שנה, האבלות נגמרת, ובכל שנה ביום הפטירה עושים את האזכרה

במה שונה אם כן אבלותם של תלמידיו של רבי עקיבא שאין לנו איתם שום קירבה משפחתית, וכבר מתו לפני כאלפיים שנה, ואנחנו נוהגים בהם אבלות יותר מכל אבלות אחרת?

התשובה היא: האבל הוא לא על הסתלקותם שלהם, האבל הוא עלינו! אנחנו מתאבלים על עצמינו ולא על פטירתם של אותם ענקים.

עם פטירתם של עשרים וארבע אלף תלמידי ר' עקיבא, נקברו יחד איתם כל אותם אלפי הדרשות, של תילי תילין של הלכות שר' עקיבא דרש. הכל אבד, הכל ירד לטמיון, הכל נקבר יחד עם תלמידי ר' עקיבא! על התורה הזו שאבדה מאיתנו! על זה אנו מתאבלים עד עצם היום הזה! על דא קא בכיין!!

על שריפת התורה ועל האובדן הגדול של התורה, זו אבלות שאינה מסתיימת אחרי שנה!

ומדוע מתו? על שלא נהגו כבוד זה בזה. הנהגה זו של חוסר כבוד האחד עם חברו התפרסה ככל הנראה על פני זמן ממושך מאוד של כמה שנים, למה אם כן מתו כולם בתוך שלשים ושניים ימים בין פסח לעצרת.

אומר המהר"ל – כי כבוד בגימטריה 32. הם לא נהגו כבוד זה בזה, לכן במשך שלושים ושניים ימים, הם מתו.

לאחר פטירתם של תלמידיו של רבי עקיבא היה העולם שמם, לא היה מי ילמד תורה. עמדה תורה להשתכח.

ובאמת השאלה הנשאלת מדוע עשה הקב"ה כך לאבד את כל תלמידיו של רבי עקיבא עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל, והלא לא ברא הקב"ה את עולמו אלא בשביל התורה, כמו שאמרו חז"ל על המילים: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית רבה א, ו.) בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח, כב.). 

זאת ועוד הם לא מתו בגלל שחלילה ביזו אחד את השני הם בסך הכל לא כיבדו אחד את השני. על זה שלא נהגו כבוד זה בזה חייבים מיתה?

אולי, היה כאן משהו יותר מפגיעה וזלזול בשני...

הקב"ה מקפיד עם צדיקים - 'כחוט השערה', ורוצה שנאהב ונכבד כל יהודי, בלי קשר לרקע או מגזר, מעמד או רמת משכל ועוד. ויש חיוב מיוחד, לשמור על כבודם של תלמידי חכמים.

תלמידי רבי עקיבא לא מתו אלא שלא נהגו כבוד זה לזה

במיתתן של תלמידי רבי עקיבא מסר לנו בורא עולם מסר חד וברור. אמנם בראתי את העולם בשביל התורה, אבל תורה בלי דרך ארץ ומדות טובות זו לא תורה! אני מוותר על תורה שכזו!

הגמרא מביאה (מסכת ברכות כ"ח, ב) – באו תלמידיו של ר' אליעזר רבו של רבי עקיבא להיפרד ממנו לפני פטירתו, ואמרו לו רבינו, תלמד אותנו בבקשה אורחות חיים שנזכה בהם לעולם הבא.

מה המשפט הראשון שהוא אמר?

היזהרו בכבוד חברכם! אתם רוצים אריכות ימים? היזהרו בכבוד חברכם!

בין אדם לחברו זה אש, ואש שורפת!

התורה מלמדת אותנו לראות את מעלת חברינו ולא את חסרונם. לראות את המעלות ולהגיע כאיש אחד בלב אחד, ובזכות זה, נזכה לגאולה השלמה במהרה בימנו אמן ואמן !!!