מפגש זום מרגש במיוחד נערך בין נציגי בי"ס "בן גוריון" בגן יבנה לבין שמואל אגבר אביו של רותם ז"ל

 "בשנת 1983 התיישבנו בגן יבנה, ורותם ואחיותיו נקלטו בביה"ס "בן גוריון". רותם למד באוניברסיטה בירושלים, ובהמשך נסע לביג'ין ללמוד את השפה והתרבות הסינית. כשחזר מסין שימש כעובד סוציאלי לעובדים הזרים הסינים שבארץ, ואפילו זכה מהם לכינוי "לודילו". החלום של רותם היה להתחתן עם סינית ולהצטרף לצוות המרצים במחלקה ללימודי המזרח  באוניברסיטת ירושלים.

התכונה שהכי אפיינה את רותם היא הצניעות. הוא לעולם לא התרברב למרות היותו מצטיין מגיל צעיר מאוד."

כשנשאל לגבי האסון והבשורה המרה שיתף ואמר:"כשרותם נהרג הייתי בשירות מילואים כחובש בכיר. שנים האשמתי את עצמי. איך יתכן שהבן שלי נהרג, ואני שהצלתי חיים של אחרים לא יכולתי להציל אותו?         עם השנים הכאב הולך ומתעצם, ואני מתגעגע אליו עוד ועוד."

" ואיך אתה מתמודד עם העובדה שהשנה בגלל הקורונה לא הלכת ביום הזיכרון לבית העלמין?" שאלו התלמידים.

"השנה בשונה משנים קודמות עליתי לקבר של רותם אתמול וגם שלשום. בנוסף, 2 תלמידים מכיתה יב' מתיכון "אורט רבין" הגיעו לביתי, ועמדו לצידי בזמן הצפירה. הם היו שותפים לכאב שלי ואני מעריך מאוד את היוזמה הזאת."

"אז איך מתמודדים עם האובדן הכבד? איך ממשיכים הלאה?" נשאלה שאלה נוספת לשמואל.

"זקן סיני חכם יעץ לי לכתוב על רותם, ומאז שנהרג אני כל הזמן כותב וכותב על השכול. אני מוציא לאור אחת לשנה ספר " שיח שכולים" המקבץ סיפורים של משפחות שכולות על יקיריהם שנהרגו." ענה בתשובה.

הקהל התעניין בשאלה מדוע בחר שמואל לקרוא למפגש "כמה קשה לגדל ילד מת? יותר מאשר ילד חי!"  שמואל הסביר, שכהורים אנו מגדלים את הילדים בצורה טבעית, בהתאם לגיל שלהם ולאתגרים שהם מזמנים לנו החיים, אולם לגדל ילד מת משמעו לעסוק כל העת בפעולות להנצחתו, בהסברה, בליווי ובחינוך תמידי. "

אחת התלמידות בישרה לשמואל כי גדוד רותם בתנועת הצופים שביישוב נקרא על שם בנו, ומירי כהן מיהרה לחבר בין ראש השבט לבין שמואל.

רגע לפני סיום, ערך שמואל למשתתפים סיור וירטואלי בחדרו של רותם ז"ל, אשר 15 שנה לא נכנסו אליו, ורק אחרי מות אשתו חיה העז שמואל להיכנס לחדר זה.

שמואל הציג בפני המשתתפים את חפציו של רותם: הכרית שקיבל רותם מהצבא לאחר שנהרג, הדיסקית החצויה שלו,  התרמיל שליווה אותו במילואים ותמונות של הנגמ"ש. הסיור היה עוצמתי מאוד.

בסיום, הודו המשתתפים לשמואל על המפגש המרגש.