קהילת מעיין גן יבנה משמרת לכידות בתוך חרבות ברזל

באסון ה-7 באוקטובר, שתי משפחות מתוך הקהילה שכלו יקירים: מאיר וריטה כפיר שכלו את הבן גלעד ז"ל. סמדר ושלמה אלפסה גורן שכלו את האח והגיסה אבנר ומיה גורן ז"ל. כל אחת מהמשפחות, בדרכה שלה, נאלצה להתמודד עם סימני שאלה לא-מעטים עד שקיבלו את הבשורה הקשה מכל וממשיכה להתמודד עם הכאב ועם אינספור קשיים מורכבים הנובעים מן המציאות החדשה.  

עד ל-7 באוקטובר, נהגה קהילת מעיין לקיים בצוותא קבלות שבת בתדירות של פעם בשבועיים, כמו גם אירועים משותפים סביב לוח השנה היהודי, טיולים, מפגשי ספרות ותוכן ועוד.

במקביל לצעדי תמיכה פרטניים, ליווי וגיבוי המשפחות, הבינו בקהילת מעיין שיש להתגבר על פחדים ותחושות געגוע למפגשים בין החברים כמו גם לשיגרה כלשהי. כמה חברים שחלקם אינם מתגוררים בגן-יבנה, ציינו שהם חוששים לנהוג בחושך. המסקנה שהתגבשה – לקיים מפגשי שבת קהילתית פעם בשבוע, במקום קבלת שבת פעם בשבועיים. זו באה לידי ביטוי בלמעלה מ-10 מפגשים שכבר התקיימו בבקרים.

המפגשים נפתחים באימון גופני, כדי לאפשר ללחץ המצטבר בגוף להשתחרר בעדינות.  מתברר שבין חברי הקהילה רבים עוסקים ביוגה, צ'י-קונג, טאי צ'י, פילאטיס ועוד. לא זאת אלא עוד שהם שמחים לשתף אחרים בתחומי הידע שלהם ולהוביל שעה קלה של תרגול.

בהמשך מתקיים מינגלינג על נשנושים קלים ואז מתכנסים הנוכחים לדיון קצר בפרשת השבוע, גם זה – בהנחיית אחד מחברי הקהילה.

בנוסף חידשה הקהילה מסורת ישנה – ארוחות ערב משותפות המתארגנות בבתי חברים. כמו כן מתקיימים מפגשים בנושאים ספרותיים, ובקרוב יתחדשו סיורים רגליים לאורך שביל ישראל.

"העיקר הוא תחושת הביחד שאנחנו מצליחים לשמר, כשהחוט המקשר הוא החיבור שלנו לארון הספרים היהודי, הישראלי, למסורת היהודית, לציונות ולאהבת הארץ" אומרת חנה גורן, חברה ותיקה ורכזת הקהילה לשעבר.

"אני בעלת משפחה קטנה מאד. החיבור לקהילה בכלל ובימים אלה בפרט מחדד בי תחושת שייכות. זה כמו חיבוק גדול. אולי ככה מרגיש קיבוץ?" מסכמת מרסל הדר.