המשרוקית – הסיפור המרתק ששמעתי בעת פינוי ירושה בגן יבנה

תל אביב שנת 1947 הבריטים שולטים בארץ. אבי היה אז כבן 15 הוא התנדב לאצ"ל שנלחמה בבריטים. תפקידו היה להדביק כרוזים נגד הצבא הבריטי. הכרוזים עודדו את האוכלוסיה לתמוך באירגון ולהצטרף לפעולות נגד הכובש הבריטי. כמובן שמי שנתפס ע"י הבריטים כשהוא מדביק כרוזים נידון לעונשי מאסר ארוכים. יוסי אחיו הקטן של אבי הפציר בו מספר פעמים שירשה לו להצטרף אליו, אולם אבי כמובן סירב. "ילד בן 9 צריך לישון בלילה ולא לעסוק בהדבקת כרוזים". יוסי לא ויתר, לילה אחד החליט לעקוב אחרי אבי ולהצטרף אליו רק ברגע שהוא ידביק את הכרוזים. באישון לילה יצא אבי מהבית ויוסי יצא אחריו בשקט. כשאבי התחיל להדביק את הכרוזים צץ פתאום יוסי. כמובן שאבי כעס מאוד אבל לא נותרה לו ברירה. אי אפשר היה להחזיר את יוסי הביתה לפני סיום המשימה. "טוב יוסי, עכשיו אתה עומד לידי ולא מדבר אף מילה" לחש לו אבי בכעס. יוסי נבהל מכעסו של אבי ועמד בשקט.

התפישה

לפתע משום מקום נשמעה צעקה: "דונט מוב! הנדס אפ!" - לא לזוז ידים למעלה. לאבי לא היו הרבה ברירות, אם הוא היה לבד אולי היה לוקח סיכון ומנסה לברוח, אבל כשאחיו בן ה 9 איתו הוא לא יכול להסתכן. יוסי היה צעיר מידי ולא מספיק זריז. הבריטים יכולים לירות בו תוך כדי מרדף. עכשיו כשיראו שהוא קטן ישחררו אותו תוך פרק זמן קצר. אבי יאלץ כנראה לשהות במעצר תקופה ארוכה. השוטר הבריטי התקרב אליהם כשאקדח שלוף בידו. כשראה שלפניו עומדים נער וילד הרפה מעט מאחיזתו: "אני רואה שאתם מדביקים כרוזים של ארגון טרור יהודי, שניכם תתלוו אלי לתחנת המשטרה." צעק בעברית משובשת. אבי היה מפוחד אולם ליד אחיו הקטן הוא היה חייב להראות כלפי חוץ שהוא חזק. השוטר כבל אותם באזיקים והורה להם לצעוד לפניו. יוסי לא יכל להתאפק ופרץ בבכי. אבי ניסה להרגיע אותו, אולם יוסי לא נרגע. השוטר הבריטי התרכך מעט: "ילד תירגע, אני לא חושב שיעצרו אותך, רק את אחיך הגדול" לשמע הבשורה הזו הגביר יוסי את בכיו. "אני לא רוצה שיעצרו את אחי" מירר בבכי. השוטר נראה חסר אונים "תראה אני חייב לעצור אתכם, מה שעשיתם זה לא חוקי." יוסי המשיך ליבב.

השחרור המפתיע

"עיצרו לרגע" אמר השוטר. אבי ויוסי נעמדו. "השוטר התבונן ממושכות ביוסי. "אתה ממש מזכיר לי את ג'וני אחי הקטן" מלמל בשקט. לפתע התנער מהרהוריו. הוא לקח את המפתחות ופתח להם את האזיקים. הוא הוריד את המשרוקית שלו צבט בלחיו של יוסי ונתן לו אותה "זה בשביל שתזכור שלא כל הבריטים רעים ועכשיו רוצו מהר". אבי לא נזקק לעידוד נוסף. הוא אחז בידו של יוסי ושניהם רצו במהירות מטורפת לבית.

נכון שזה סיפור מיוחד? הוא אומר לי..

הייתי חייב להסכים, בעיני הוא באמת מיוחד  

אשמח לדעת שגם אתם אהבתם...

יש עוד רבים ממנו באתר שלי, דרור פינויים ואתם יותר ממוזמנים לקרוא ולשתף עם חברים J