על נופים ומנופים: דעיכת המוסד המשפחתי

זוכרים את זה שטבע? עולם שכולו צבע, סמל החופש, ביטוי לאמת. הדיונות החוליות, הים בהשתקפות צבעי הטורקיז והתכלת של השמיים, שדרות עצים שמלבלבים בשיאם, פרח פה, פרי שם, קקטוס (למרות שהוא מעט ציני, ואולי בזכות). כל אלו היו בעבר ההנאות הקטנות של החיים, היום הם בסך-הכל קולאז' תמונות לאינסטוש.

טכנולוגיה VS טבע, אתם קולטים?!

פעם עוד היה לטבע מקום של כבוד בעולם. המשאבים האינסופיים, היופי המרגיע והאופי המסתורי- עשו את הטבע לאומנות, ליצירה אלוהית. האדם הוא חלק מן היצירה הזו, אבל עוד מתקופת הנחש והתפוח, היה טמון בו היצר לקחת את העוצמות לידיו. כך קם לו הגזר והחל להכות את הגנן, האדם הפך שולט בטבע, ביחסים של ניצול, הוא השתמש בטבע כחומר גלם ליצירת טכנולוגיה.

אפקט הבומרנג

פלא, מהפך, עכשיו הטכנולוגיה בתורה, שולטת באדם. תראו מה קרה לנו, עוברים לומדים כבר ברחם את רזי התחום הדיגיטלי, ילדים לא משחקים עוד "מחבואים" או "תופסת". אנחנו מנהלים מערכות יחסים עם עצמנו בתיווך מקלדת, האדם שבצד השני הוא כנראה רק עוד דמות שיצרנו בדמיוננו הפרוע. נכון שלכולכם פתאום יש יותר חברים? תנסו לחשוב, כמה מהם אמיתיים?

"תן לי עוד 100 גרם מהכלום הזה"

הצבעים דוהים, האוויר מתלכלך, הפערים מתרחבים, אפילו ל"חופש" שלנו יש מסגרת. אנחנו חושבים מהר אבל עושים לאט, אנחנו אוהבים לרצות אבל לא רוצים לאהוב, אולי מפחדים. את מראות הנופים החליפו מנופים, בניינים אין סופיים, בטון וזכוכיות, הכל אפור, מעט קודר. אין לנו אף-פעם מספיק זמן, ואם היה לרובנו זנב- היינו רודפים גם אחריו. בעולם חומרי כמו שלנו, יש יותר מהכל ואין בעצם כלום.

התפכחות היוצרות

נראה שאנחנו בשיאו של העידן הדיגיטלי, וכמו כל הר שמטפסים לגובהו, צריך למצוא את הדרך חזרה. דור ה-Y שנולד עם חור בגב ולא יודע סיפוק מהו, מתחיל להיות מיושן, עבורו תמו ימי הזוהר. היורשים, ילדי הדור שאחרי, נולדו לחיים רובוטיים וכשיגיעו לשיא, הם יחפשו אחר האיזון. הם יבינו שאין גוף ללא נפש, שאין מוות בלי חיים, שנקודת הזמן היחידה היא ההווה, ושהשקיעה של היום לעולם לא תהא כמו השקיעה של מחר. העיניים ישתוקקו לצבע, הידיים יבקשו לגעת, הרגליים יפרצו בריקוד והנפש תחזור לחייך.

בחזרה אליך, טבע.