אביו של אורי פנה אלי בשיחה טלפונית ונשמע מתוח וכועס. הוא ביקש שאשוחח עם בנו העומד בפני גיוס, בתקווה "שאולי סוף סוף מישהו יכניס לו שכל בקודקוד, ואולי על הדרך נבין מה הבעיה של הילד, שבעוד שלושה חודשים אמור להתגייס לשירות קרבי".

אורי (שם בדוי), כמעט בן 18, הגיע לפגישה מבויש, מסוגר ומוטרד. הוא סיפר על המשפחה המגויסת לקרבי כבר שנים רבות. סבא, אבא, דודים ובני דודים, כולם קרביים, עושים חיל בסיירות וביחידות לוחמות, חלקם קצינים בכירים שעדיין משרתים בסדיר ובמילואים. בקיצור, משפחה קרבית.

המחשה: shutterstock

"גם אני אמרתי שאני רוצה להתגייס לקרבי, אבל ככל שהזמן מתקרב אני מבין שאני לא מסוגל, וגם לא מסוגל להגיד את זה לאבא. מבחינתו היה מובן מאליו שאהיה לוחם, זה ברור כשמש, כי אצלנו במשפחה ''קרבי זה הכי'".

"אני שומעת שאתה חושש לאכזב", אמרתי לו.

"אני כבר מאכזב. הלכתי לשנת שירות במכינה קדם צבאית וגם שם לא הצלחתי להתמודד עם המרחק מהבית וחזרתי אחרי שלושה חודשים. בעצם אני לא יכול להיות מחוץ לבית. מילדות אני כל הזמן מנסה, אבל לא מצליח".

אורי הוא דוגמא לצעיר שצעד בנתיב מוכר ומובן מאליו לעבר תפקיד הלוחם הקרבי. מבחינת משפחתו, זהו אחד הערכים החשובים בה: לתרום ולתת חזרה למדינה.

אבל לא רק. השירות הצבאי מאפשר לצעירים להתמודד עם אתגרים שקשורים בעצמאות רגשית, בלקיחת אחריות, ביוזמה, ברעות וביצירת חברות משמעותית לכל החיים.

חלק מההורים מפנים מבטם, מכחישים ומתעלמים מהקשיים שעולים שנים רבות טרם הגיוס לצבא. הגיוס מעמת אותם עם המציאות כפי שהיא. ההורים של אורי התעלמו מכך שהוא שונה באישיותו ולא בטוח שיצליח להתמודד רגשית עם האתגר להתרחק מהבית.

התהליך ההתפתחותי ליצירת נפרדות מההורים ובניית זהות עצמאית מתחיל אי שם בילדות הצעירה. הסיטואציה בה הורה מסוגל לשבת מרחוק ולצפות בילד משחק עם חבריו במרחב שלהם, מעבירה את המסר החשוב: "אני איתך מרחוק, סומך עליך ויודע שאתה מסוגל להתמודד גם בלי שאעשה במקומך".

 יכולת ההורה לסמוך על הילד מעבירה לו מסר שהוא יכול ומסוגל. זה מסר משמעותי שילך איתו הרבה שנים קדימה - בטירונות, בלחימה, בטיול שאחרי הצבא, בעבודה, בלימודים. בכל מקום המסר הזה מחזק ומניע קדימה. 

אורי אינו בשל לשרת כחייל לוחם בקרבי, ועל הוריו להבין זאת. שנים רבות הוא סובל מחרדה גבוהה בהתמודדות עם המרחק מהבית. הוא חווה תחושת אכזבה מעצמו וכישלון, כי אינו מסוגל להיות כמו שאר הגברים במשפחה.

להוריו, שראו בגיוס לקרבי מטרה נכספת, הבהרתי ש"לא כל האצבעות שוות".

במקום לכעוס עליו, עדיף לקדם, באמצעות טיפול, מהלכים בוני ביטחון, שיעזרו לו לסגור פערים ולהתקדם לעבר נפרדות ועצמאות.

לא רק בגלל הצבא, אלא בגלל החיים עצמם שמחכים לו כשישתחרר.

מאיה שטיין, רס"ן (במיל'), קב"נית (קצינת בריאות נפש), עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית מוסמכת.

מטפלת במתבגרים ובהכנתם לגיוס לצה"ל.

052-3388957