הטור השבועי של דן וקנין: "הדגל שלי"

הַדֶּגֶל שֶׁלִּי / דן וקנין

בִּשְׁנוֹת הַחֲמִישִּׁים עָלִיתִי מִמָּרוֹקוֹ  הַיְשֵׁר לַגַּן,

וּכְבָר מִמַּבָּט רִאשׁוֹן הִתְאַהַבְתִּי בַּדֶּגֶל הַכָּחֹול לָבָן.

הָיִינוּ עֲנִיִּים מְאוֹד וְהָלַכְתִּי הַרְבֵּה בָּרֶגֶל,

אֲבָל שָׂמַחְתִּי, כִּי בַּגַּן תָּמִיד חִכָּה לִי הַדֶּגֶל.

 תָּמִיד קִישַּׁטְנוּ אֶת הַגַּן בִּסְרָטִים וּבִדְגָלִים,

בִּסְתָם יוֹם שֶׁל חֹל וּבִשְׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים.

כְּיַלְדּוֹן נִפְנַפְתִּי בַּדִּגְלוֹן בְּהִתְלַהֲבוּת וְגַאֲווָה,

 שָׁמַרְתִּי עָלָיו וְהִבְטַחְתִּי לוֹ אֱמוּנִים וְאַהֲבָה.

כְּשֶׁגָּדַלְתִּי , חִיכִּיתִי כְּבָר לְיוֹם הַגִּיּוּס,

כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל הַדֶּגֶל  מִשּׂוֹנְאֵי הַפִּיּוּס.

בַּכֹּותֶל נִשְׁבַּעְתִּי אֱמוּנִים לַמְּדִינָה שֶׁלִּי וְלַדֶּגֶל,

אַחֲרֵי מַסָּע אָרֹךְ שֶׁל שְׁמוֹנִים קִילוֹמֶטֶר בָּרֶגֶל.

בַּשֵּׁרוּת הַצְּבָאִי נִלְחַמְתִּי בְּמִלְחֶמֶת הַהַתָּשָׁה בַּתְּעָלָה,

וְשָׂמַחְתִּי  שֶׁהַדֶּגֶל שֶׁלִּי  מִתְנוֹפֵף עַל הַמָּעֹז מַעְלָה מַעְלָה.

אַחַר כָּךְ עָבַרְתִּי מִרְדָּפִים בְּעַזָּה, בַּבִּקְעָה וּבַגָּדָה,

 וְזָכַרְתִּי שֶׁהֵרְצְל  אָמַר וְהִבְטִיחַ שֶׁאֵין זֹאת אַגָּדָה.

חָתַמְתִּי קֶבַע וְעָבַרְתִּי אֵיכְשֶׁהוּ אֶת יוֹם כִּפּוּר,

אֲבָל תָּמִיד זָכַרְתִּי שֶׁהַדֶּגֶל שֶׁלִּי הוּא כָּל הַסִּפּוּר.

בִּלְבָנוֹן עָבַרְתִּי מַאֲרָבִים וְאֶת מִלְחֶמֶת שְׁלוֹם הַגָּלִיל,

וְשַׁרְתִּי לַדֶּגֶל שֶׁלִּי עַל הָרוֹעֶה שֶׁיָּשַׁב עַל גִּבְעָה וְנִגֵּן בְּחָלִיל.

בִּימֵי הַזִּיכָּרוֹן הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ  לַחֲצִי הַתֹּורֶן עִם הַדֶּגֶל,

וּבָכִיתִי עַל חֲבֵרִים שֶׁנָּפְלוּ: טִירוֹנִים וּמְפַקְּדִים מֵהַסֶּגֶל.

לְמָחֳרָת בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת הִתְרַגַּשְׁתִּי וְדָמַעְתִּי,

הִצְדַּעְתִּי לַדֶּגֶל בְּשִׂמְחָה וְכוֹסִית לְחַיָּיו הֵרַמְתִּי.

מֵאָז כָּל אֵלֶּה, בָּגַרְתִּי וְעָבְרוּ עָלַי שָׁנִים רַבּוֹת,

שֶׁבָּהֶן בִּלִּיתִי, עָבַדְתִּי וְצָבַרְתִּי זְכוּיוֹת וְחוֹבוֹת.

אָהַבְתִּי אֶת הַדֶּגֶל שֶׁלִּי כְּמוֹ שִׁיר וּכְמוֹ חֲלוֹם,

 וּבְכָל שָׁנָה מֵחָדָשׁ בִּקַּשְׁתִּי וְחָלַמְתִּי עַל הַשָּׁלוֹם.

הֵקַמְתִּי מִשְׁפָּחָה נֶהְדֶּרֶת וּבָנִיתִי לָנוּ בַּיִת,

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאֵשֵׁב לִי בְּשַׁלְוָה תַּחַת הַתְּאֵנָה וְהַזַּיִת.

אֲבָל עַכְשָׁיו, הָאִישׁ הַמַּבְטִיחַ  וְלֹא מְקַיֵּם,

 מִתְגָּרֶה בַּדֶּגֶל שֶׁלִּי וְעַל עֲתִידֵנוּ מְאַיּיֵם.

אֲנִי מַבִּיט עַל הַמְּדִינָה שֶׁלִּי כָּכָה, מֵהַחַלּוֹן,

וּמֵבִין שֶׁאֵין פֹּה כָּרֶגַע מַנְהִיג אוֹ חָזוֹן.

אֲבָל אָז אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַדְּגָלִים הַכְּחֻלִּים לְבָנִים,

וְיוֹדֵעַ שֶׁבַּסּוֹף נְנַצֵּחַ כִּי אֲנַחְנוּ פָּשׁוּט חַיּיבִים.

 בְּבוֹא הַיּוֹם אֲסַפֵּר לַנְּכָדִים שֶׁלִּי עַל יַלְדוּתִי בַּגַּן,

וְעַל הַדֶּגֶל הָאָהוּב שֶׁלִּי שֶׁצִּבְעוֹ כָּחֹל וְלָבָן.

אֲלַמֵּד אוֹתָם אֶת  הַמִּלִּים שֶׁל הִמְנוֹן תִּקְוָותֵנוּ,

וְאַבְטִיחַ לָהֶם שֶׁעוֹד נִהְיֶה  עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ.