תושבי גן יבנה כותבים: דן וקנין

אֲנִי חִילּוֹנִי מַאֲמִין   - דָּן וַקְנִין

אֲנִי חִילּוֹנִי ציוני רָגִיל אֲבָל מְאוֹד מַאֲמִין,

 וְזֶה בִּכְלָל לֹא קָשׁוּר לִשְׂמֹאל אוֹ יָמִין.

אֲנִי עוֹבֵד הַרְבֵּה וְקָשֶׁה כְּדֵי לִהְיוֹת חִילּוֹנִי,

כִּי לִהְיוֹת חִילּוֹנִי, זֶה תָּמִיד רַק עַל חֶשְׁבּוֹנִי.

אֲנִי מַאֲמִין שֶׁכָּל בְּנֵי הָאָדָם נוֹלְדוּ שָׁווים,

וְזֶה כּוֹלֵל שְׁחֹורִים, לְבָנִים, עַרְבִים וְנָשִׁים.

אֲנִי מְתַעֵב חֲנֻפָּה, גִּזְעָנוּת, שְׁחִיתוּת וְרַמָּאוּת,

וּמְחַבֵּק בְּגַאֲוָוה כָּל מִלָּה בִּמְגִלַּת הָעַצְמָאוּת.

אֲנִי חִילּוֹנִי מַאֲמִין וציוני שֶׁאוֹהֵב אֶת  הַמּוֹלֶדֶת

וְחוֹגֵג לָהּ בְּגַאֲווָה רַבָּה  כָּל יוֹם הֻולֶּדֶת.

 לִכְבוֹדָהּ אֲנִי תּוֹלֶה דֶּגֶל בֶּחָצֵר וּבַמִּרְפֶּסֶת,

מִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּאַהֲבָה וְלוֹחֵשׁ לָהּ, אַתְּ הוֹרֶסֶת!

אֲנִי מְטַיֵּל בְּאַרְצִי בְּעִיקָּר בָּרֶגֶל

וְתָמִיד מִתְרַגֵּשׁ וְדוֹמֵעַ עִם הַהִמְנוֹן וְהַדֶּגֶל.

 אֲנִי לֹא זַמָּר אֲבָל תָּמִיד מְזַיֵּיף לָהּ שִׁירִים,

עַל יַרְדֵּן וְגוֹלָן, עַל רֵעוּת וְעַל שָׂדוֹת וְנִירִים.

אֲנִי חִילּוֹנִי ציוני שֶבִּכְלָל בָּא מִבַּיִת מסורתִי,

אֲבָל מַאֲמִין שֶׁהָאֱמוּנָה וְהַדָּת הֵן עִסְקִי הַפְּרָטִי.

הביטוי  " צדיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" מַתְאִים לֶאֱמוּנָתִי :

אַתֶּם תִּשְׁמְרוּ עַל הַדָּת וַאֲנִי עַל חִילּוֹנִיּוּתִי.                                                            

הַתּוֹרָה הַיָּפָה שֶׁלָּנוּ  הִיא קְדוֹשָׁה וְהוּמָאנִית

 אֲבָל לָאַחֲרוֹנָה  קִבְּלָה לצערי תַּפְנִית מַמָּשׁ יְמָנִית.

אֲנָשִׁים עוֹשִׂים בִּשְׁמָהּ חֲטָאִים וּזְוועוֹת,

עוֹקְרִים, מַכִּים וְשׂוֹרְפִים בָּעֲמָקִים וּבַגְּבָעוֹת

 [ אֲנִי חִילּוֹנִי מַאֲמִין, לֹא שְׂמָאלִני וְלֹא יְמָנִי,

אֲבָל חוֹשֵׁשׁ שֶׁאוּלַי הַמַּעֲמָד הַזֶּה שֶׁלִּי הוא זְמַנִּי.

 אֲנִי מַרְגִּישׁ  שֶׁהַמַּצָּב פֹּה נַעֲשָׂה  מַלְחִיץ וְקִיצוֹנִי

וְאוּלַי דֵּי בְּקָרוֹב לֹא יָרְשׁוּ לִי לִהְיוֹת חִילּוֹנִי וְצִיּוֹנִי. ]

לָמַדְתִּי פַּעַם שֶׁהַתּוֹרָה מְצַוָּה לְהָגֵן עַל  חַלָּשִׁים,

 לִשְׁמֹר עַל  גֵּרִים וִיתוֹמִים וּלְכַבֵּד אֶת הַנָּשִׁים.

 וְלַמְרוֹת שֶׁאֲנִי חִילּוֹנִי פָּשׁוּט, אֶחָד מֵרַבִּים,

אֲנִי לֹא זוֹכֵר לְמָשָׁל שֶׁהַתּוֹרָה מְצַוָּה לִשְׂנֹוא עַרְבִים.

אֲנִי כֵּן זוֹכֵר עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת חֲקוּקוֹת עַל לוּחַ

שֶׁהַיּוֹם לְצַעֲרִי מִתְיַיחֲסִים אֲלֵיהֶן כְּהֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

אֲנִי חִילּוֹנִי וּמְקַבֵּל אֶת הַדִּבְּרוֹת כְּצִוּוּי מוּסָרִי חֶבְרָתִי,

וְלֹא אוהב אֲנָשִׁים שֶׁעוֹבְרִים עֲלֵיהֶן בְּאֹפֶן סִדַּרְתִּי.

אֲנִי חִילּוֹנִי ציוני שֶׁמַּאֲמִין באדם, ובְּעֶרְכֵי מוּסָר וְיֹושֶׁר

וּבַשַּׁבָּת עוֹבֵד בַּגִּנָּה וְשׁוֹמֵר עַל כֹּושֶׁר.

לִפְעָמִים אֲנִי מַדְלִיק נֵרוֹת וּמְבָרֵךְ עַל תִּירוֹשׁ,

וְשָׁעָה אַחַר כָּךְ פּוֹתֵר תַּשְׁבֵּץ לְחַדֵּד אֶת הָרֹאשׁ.

אֲנִי לֹא תָּמִים וְרוֹאֶה סְבִיבִי הַרְבֵּה פְּשָׁעִים,

וּמֵבִין שֶׁמְּאוֹד צָפוּף שָׁם, להוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רְשָׁעִים.

לָכֵן לִמַּדְתִּי אֶת יְלָדַי לִהְיוֹת טוֹבִים וִישָׁרִים,

לְכַבֵּד, לַעֲבֹד, וְלִסְמֹךְ עַל עַצְמָם וְלֹא עַל קְשָׁרִים.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַתָּנָ"ךְ, כָּכָה, בְּרֹוגַע וּבְלִי הִיסְטֶרְיָה,

  וּמִתְיַיחֵס אֵלָיו כְּסֵפֶר חָכָם שֶׁמְּלַמֵּד הִיסְטוֹרְיָה.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַטָּפוֹת הַנְּבִיאִים עַל  צֶדֶק וּמוּסָר

 וּמַאֲמִין  שֶׁהֵם צָדְקוּ כְּשֶׁאָמְרוּ מָה אָסוּר וּמָה מֻתָּר..                                                              

בְּשִׁבְעִים שְׁנוֹת חַיַּי מָצָאתִי עוֹד כַּמָּה אֲהָבוֹת

וְאַחַת מֵהֶן הִיא הַקְּרִיאָה הַחוֹזֶרֶת בְּפִרְקֵי אָבוֹת.

אֲנִי גַּם מַכִּיר וְאוֹהֵב מְאוֹד אֶת שִׁיר הַשִּׁירִים

 וּתמיד מְרַחֵם עַל שִׁמְשׁוֹן, הָאִישׁ וְהַשְּׁרִירִים.

אֲנִי אוֹהֵב גַּם אֶת הַסִּפּוּר עַל יָעֵל אֵשֶׁת הֲקיָּנִי,

זֹאת שֶׁבַּעֲלָהּ קָרָא לָהּ יָא רוּחִי, יא עִיְנִי.

אִשָּׁה חֲזָקָה עִם שְׁרִירִים שֶׁל עוֹבֵד בָּרַכֶּבֶת,

שֶׁהָרְגָה אֶת סִיסְרָא בְּמַכָּה אַחַת חֲזָקָה שֶׁל מַקֶּבֶת.

לִמּוּד תּוֹרָה בַּכּוֹלֵל אוֹ בִּישִׁיבָה זֶה חָשׁוּב וְנֶחְמָד

וְלַמַּתְמִידִים הָאֲמִתִּיִּים אֲנִי מַצְדִּיעַ וְקוֹרֵא הֵידָד.

אֲבָל אֲנִי רַק מַזְכִּיר שֶׁ"עֲבוֹדָה" הִיא לֹא מִלָּה גַּסָּה

וגַּם הַתּוֹרָה מְצַוָּה לַעֲבֹד, להזיע, וְלִמְצֹא פַּרְנָסָה.

אֲנִי חִלּוֹנִי שֶׁמְּכַבֵּד אֶת הַדָּת אַךְ לֹא עוֹבֵר לְדוֹם,

כְּשֶׁאֲנִי נִתְקָל בְּדָתִי מִקְצוֹעִי שֶׁהוֹפֵךְ אוֹתָהּ לְקַרְדֹּם.

אֲנִי מְכַבֵּד אֶת חז"לינו הַצְּנוּעִים וּנְעִימֵי הַהֲלִיכוֹת,

וְלֹא מֵבִין מֵאַיִן הוֹפִיעוּ פֹּה דָּתִיִּים עִם חֲלִיפוֹת.

יֵשׁ בַּתּוֹרָה  שֶׁלָּנוּ לֹא מְעַט חֻוקִּים נֻוקְשִׁים

אֲבָל אֲנִי לֹא זוֹכֵר חֹוק שֶׁמְּצַוֶּוה לְהַדִּיר נָשִׁים.

 גַּם לֹא זָכוּר לִי שֶׁמְּדֻבָּר שָׁם עַל קוֹל בָּאִשָּׁה עֶרְווָה

וְעֻבְדָּה שֶׁשִּׁירַת מִרְיָם וּדְבוֹרָה לְאָזְנֵי הַגְּבָרִים עָרְבָה

גַּם הַכַּשְׁרוּת בַּתָּנָ"ךְ לי קְצָת  לֹא בְּרוּרָה,

וְאוּלַי גַּם הַתּוֹרָה עַל עַצְמָהּ לֹא סְגוּרָה.

כָּתְבוּ וְאָסְרוּ לֶאֱכֹל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ,

אָז לָמָּה עוֹף שֶׁאֵין לוֹ חָלָב אָסוּר הִנּוֹ?

גַּם נוֹשֵׂא הַגִּיּוּר  בַּתּוֹרָה דּוֹמֶה קְצָת לְכַשְׁרוּת,

וְהַגִּיּוּר הַיְּחִידִי הַמֻּזְכָּר בַּתּוֹרָה הוּא גִּיּוּרָהּ שֶׁל רוּת.

הִיא בְּלִי רַבָּנוּת וְסֵמִינָר הִתְגַּיְּירָה וְהִתְחִילָה שׁוֹשֶׁלֶת

וְהַיּוֹם הִיא בֶּטַח לְמַעְלָה מְחַיֶּיכֶת גֵּאָה וּמְאֻשֶּׁרֶת.

 אֲנִי חִלּוֹנִי פָּשׁוּט ורָגִיל, אֲבָל מִתְפַּלֵּל וּמַאֲמִין,

שֶׁנָּמֵר דָּתִי עִם גְּדִי חִילּוֹנִי יִרְבָּץ בְּאַחַד הַיָּמִים.

וּבְבוֹא הַיּוֹם הַזֶּה נִבְנֶה  יַחַד לְחֶבְרָתֵנוּ בָּסִיס,

וְכָל הֶהָרִים סְבִיבֵנוּ עוֹד יִרְקְדוּ הוֹרָה וְיִטְּפוּ עָסִיס.

דן וקנין  - גן יבנה -   15.1.2023